הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)היכן היה העם בשעה שקרח ועדתו השמיצו את משה רבינו ואת אהרון ? היכן היה העם בשעה שהטיחו במנהיגיו כי הם דואגים אך ורק לעצמם ? היכן היה העם בשעה שתקפו את משה ואהרון שהם מתנשאים על קהל ד' ? היכן היה העם בשעה שדתן ואבירם צלפו במשה ואהרון וטענו נגדם כי הם מנקרים את עיני העם, ולמעשה כל היציאה ממצרים והעליה לארץ היא כישלון אחד גדול ?
העם שתק ! קרח שהקהיל את כל העדה סביב משכן ד' – זכה בתמיכה עצומה שלא הובעה במילים; שאיפשר לקרח ולעדתו לפעול הייתה העובדה כי עם ישראל נהג כפי שנוהג לאורך כל ההיסטוריה הרב הדומם – שותק, ומאפשר לרוע לבוא לידי ביטוי. לו הייתה זו שתיקה שריב המנהיגות אינו מעניינו של העם, והתחושה הייתה שכיוון שאין זה מעניינו של העם מי יהיה מנהיגו, למעשה אין הדבר מעניין כלל ועיקר – עוד ניתן היה להבין זאת. ברם, העם לא התנהג כאילו כל המאבק הזה אינו נוגע לו. להפך: "ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד", לאמור: העם כולו התייצב לראות מה עומד להתרחש. אולי הייתה זו סקרנות, אולי נבוכות – ברם להתנהגות הזו יש משמעות אחת בלבד: תמיכה בקרח ובעדתו.
תמיכה זו הביאה את הקב"ה לומר למשה רבנו ולאהרון הכהן: "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע". הרמב"ן מדגיש בביאורו כי כתובת התביעה האלוקית אינה קרח ועדתו בלבד. "העדה הרעה" היא העם כולו. התביעה הקשה נגד העם היא על שתיקתו והשתתפותו הפאסיבית. אנו נוטים לחשוב כי הטענות מופנות רק אל המורדים והמשמיצים, ואילו הרוב הדומם המתבונן מהצד במה שמתחולל אינו נידון לרעה. ברם, ההיסטוריה מלמדת כי את ההפך. מה שמאפשר את המרידה ואת הקריעה, מה שמאפשר את ההתקפות ואת ההדחות – הוא העובדה כי הרוב נותר דומם, ואינו מתייצב באופן חד משמעי בצדו של הצודק. זו הקרקע הדשנה המעניקה רוח גבית למורדים, למחרימים, לתוקפים ולמשמיצים, והשתיקה הזו מביאה את ריבונו של עולם לטעון כלפי העדה כולה.
לא זו בלבד, אלא שהשתיקה הופכת בשל מסוים להתייצבות דווקא בצד הרע של הסיפור. לאחר יציאת האש ובליעת האדמה את קרח העם מטיח את האשמותיו כלפי משה רבינו ואהרון "אתם המתם את עם ד'". אף זו תופעה שאנו מכירים אותה היטב. העם מצטרף בפועל לקרח ולעדתו, בשל העובדה שהמאבק נגדם הוכרע בצורה קשה, ועוד טוען כלפי משה ואהרון שהם אשמים בכל הסיפור. כאן כבר ריבונו של עולם אינו מוכן לקבל את דברי התחנונים והריצוי של אוהב העם באמת, ומצווה: "הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אתם כרגע". הנגף התחיל.
פרשת קרח הופכת להיות מצווה לדעת חלק ממוני המצוות "ולא יהיה כקרח וכעדתו", המוגדרת על ידי אותם ראשונים כאיסור להחזיק במחלוקת. חלק בלתי נפרד ממצווה זו מופנית כלפי המחזיקים במחלוקת שאינם עושים דבר, והם כאמור אלה שמאפשרים אותה. השותק, הסקרן, העומד מנגד, האדיש, המתעלם וכל אותה חבורה שאינה מתייצבת לצד הצודקים במחלוקת מהותית ובלתי ניתנת לישוב, אלא מתנהגת כאילו הדבר כלל אינו נוגע לה, ולא זו בלבד אלא מתבוננת במחלוקת בסוג מסוים של שמחה על כך שהדבר מעניין, ובשעה שהמחלוקת מוכרעת עוד תוקפת את אלה שצדקו – הם המחזיקים במחלוקת, מכוח העובדה שהם המאפשרים אותה. במקום בו נעשה עוול אין מקום לשתיקה, ובמקום בו מותקף מי שפעל למען עם ישראל לא ניתן לעמוד מנגד. איסור ההחזקה במחלוקת משמעותו במקומות אלה הוא התייצבות חד משמעית בצד הצודק, ודחייה מוחלטת של האשמות שווא.
(קרח תשע)
