בין שירת הים לשירת הבאר

בסופה של הפרשה מופיעה שירה קצרה המזכירה בפתיחתה את שירת הים:
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. (במדבר כא יז – כ)
שירת הים ושירת הבאר נאמרות בשתי צמתים חשובים בגיבושה של האומה היהודית. שירת הים נאמרת בסיומה של יציאת מצרים, בתחילת המסע במדבר. לעומתה, שירת הבאר היא קו הסיום לתלאות המדבר והיא נאמרת ברגע שלפני שלב הכניסה לארץ ישראל.
יתכן ופער הזמנים בין אמירת שתי השירות יצר גם את ההבדלים ביניהן. במקום "אז ישיר משה ובני ישראל" נאמר כאן "אז ישיר ישראל". העדרו של משה בשירת הבאר בולט. מה קרה בין שירת הים, שבה משה מוליך ומוביל את השירה, לבין שירת הבאר שבה שר העם בלעדיו? זאת ועוד, חז"ל מתארים את האופן שבו שרו ישראל את השירה על הים. מצד אחד נאמר: "אז ישיר משה ובני ישראל", ומאידך פותחת השירה בלשון יחיד: "אשירה לה'". מבאר ר' עקיבא שהשירה התנהלה באופן הבא:
דרש ר' עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים בקשו לומ' שירה שרת עליהן רוח הקדש ואמרו שירה כיצד אמרו שירה כקטן שקורא את ההלל בבית הסופר ועונין אחריו על כל עניין ועניין משה אמ' אשירה לה' וישראל אמרו אשירה לה' [תוספתא סוטה ו,ב]
שירת הים משקפת את מסע הנדודים של העם. משה מנהיג את העם , והם הולכים אחריו ללא לקיחת אחריות. הוא קורא והם עונים אחריו ובשעת משבר כל העם מתלונן על משה ואהרן. לאחר שמשה ממנה את יהושע מבין העם שהמנהיגות משתנה ובעקבותיה יש צורך בלקיחת אחריות. העם משתחרר משירת משה ופורץ בשירה גדולה. ברגע, שבקעה מתוכם השירה הזו – השתחרר המחסום ונפרצה הדרך לכניסה לארץ על-ידי דור ראשון לגאולה.
את התהליך שעובר העם ניתן למצוא בתוך השירה עצמה – 'עלי באר ענו לה'. עם ישראל דומה באופיו לבאר. מי-המעיין נובעים תמיד מלמטה למעלה. וכך בפנימיותו של כל אדם מישראל נובעת התשוקה לעלות לפסגת הקדושה והטהרה. אולם, אבני נגף וסוגי מכשול גורמים לבאר לבל תתרומם, וכך אצל האדם – טרדותיו וצרכיו החומריים מהווים מכשול לעליה רוחנית. בתקופת המדבר העם חטא , היה כפוי טובה ודומה היה לבאר מים חיים, שאבן גדולה חוסמת את פתחו. ארבעים שנה נדדו ישראל במדבר, נסים גלויים ליוו אותו לאורך כל הדרך, קריעת ים-סוף, מעמד הר סיני, מן – ובכל זאת חטא העם. בתום ארבעים שנה פורץ העם בשירה וזועק – 'עלי באר' העם מודע למנהיגות שהובילה אותו במשך כל השנים – 'בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם' ומסביר רש"י: הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן.
פעילותו של משה במשך ארבעים שנה לא היתה לשוא. באותה תקופה השקיע משה ממרצו ומכוחו והיה שותף ליצירת באר מים חיים. משה ניסה בכל כוחו, שמים חיים יצאו מתוך הבאר אולם המעבר בין עבדות מצרים לכניסה לארץ היה מורכב יותר, וקשה עד מאד. החלפתו של משה ביהושע היה התמרור שבו העם הבין, שהכניסה לארץ תלויה בו ועל כך פורץ בשירה:
אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָה.
(חוקת תשעא)