הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)פרשת חקת מגוללת בפנינו את עיקר דיני טומאה וטהרה שאיננה קשורה בטומאה היוצאת מהגוף – טומאת מת ודרכי ההיטהרות ממנה. דיני טומאה וטהרה שימשו לא רק כלי להבדלה בין החיים למתים, כבדיני טומאת מת, כי אם גם להבדלה בין החיים לחיים. כך מבואר במשנה במסכת דמאי (פרק שני), על דרגות רוחניות שאדם מקבל אותן על עצמו, ושמחייבות אותו מלפרוש ממגע מתמיד עם חלקים אחרים בעם, שאינם מקפידים על טהרה (משניות ב-ג):
"המקבל עליו להיות נאמן, מְעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ. ר' יהודה אומר אף המתארח אצל עם הארץ נאמן. אמרו לו: על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?
המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח, ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחוֹ אצלו בכסותו. ר' יהודה אומר: אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק, ולא יהא מִטמא למתים, ומשמש בבית המדרש. אמרו לו לא באו אלו לכלל".
אמנם, משניות אלו עוסקות בדיני דמאי, כלומר יבולים שיש ספק בקשר להפרשת תרומות ומעשרות מהן, מחמת שהיו בידי עם הארץ, שאיננו בהכרח בקי בדיני תרו"מ, אולם הן מלמדות על מדרג היררכי בתוך העם. מדרג זה מתחזק בבואנו לעסוק בדיני אכילה בטהרה (משנה חגיגה ב, ז):
"בגדי עם הארץ מדרס לפרושין, בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, בגדי קודש מדרס לחטאת. יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה, והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת".
במשנה זו חסרה מעלת אכילת המעשר, שאמורה להופיע לפני התרומה, וכבר העירו על כך חז"ל. מכל מקום, כך ביאר הרמב"ם משנה זו בפירושו:
"פרושים, הם אוכלי חוליהן בטהרה ונשמרים מכל הטומאות תמיד, וכן שומרים מאכליהם ומשקיהם שיהו טהורין. וענין מדרס לפרושים, שאם נגעו בבגדיהם נטמאו כמי שנגע במדרס הזב וצריכין טבילה […]".
למדנו, אם כן, הבדלה שמופיעה במקומות רבים אצל חז"ל בין רמות שונות של טהרה שנהגו בעם ישראל בימי בית המקדש. אולם, מובן מאליו שהבדלה והפרדה זו עשויה (ואף בפועל כך קרה) לגרום לפירוד לבבות בתוך העם פנימה, סכנה קשה שיש להתרות מפניה. מסיבה זו גינו חז"ל במקומות מספר את ההקפדה היתרה על דיני טהרה, שגרמה לריחוק, הבדלה וניכור, והולידה חורבן קשה (ביטוי לאותה הקפדה יתרה מופיע פעמים רבות במגילות מדבר יהודה. בין אם מחברי המגילות היו אנשי כת האיסיים או דומים להם, ובין אם היו חלק משושלת בני צדוקף ברור הדבר שעמדות אלו נדחו מפני כלל חכמי ישראל הרבניים, שראו בהן סכנה קיומית לאומה, ועיוות מוחלט של ערכיה).
ההד הקשה ביותר לכך מצוי באותו מדרש מזעזע על ריצת הכהנים על הכבש במקדש (יומא כג, א):
"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו – נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".
אין ספק שלא לחינם תלו חכמים את דברי הגנות הקשים דווקא בפיו של ר' צדוק, ללמדנו מה בין ר' צדוק לבני צדוק הכהנים. ואכן, מצאנו שר' צדוק הוא זה שצופה את החורבן, ורואה אותו לנגד עיניו. אין ספק שאת החורבן ראה בדמות התעסקות היתר בטהרה, על חשבון שפיכות הדמים. אולם, לא צריך להגיע לשפיכות דמים ממש בשביל לצפות את החורבן. די לראות שנאה, איבה, קנאה וצרות עין בתוך עם ישראל בכדי לצפות חורבן. כך מגלה לנו הגמרא על מפעלו של ר' צדוק במניעת החורבן, מפעל שלא צלח (מתורגם מגיטין נו, א):
"ר' צדוק ישב ארבעים שנה בתענית בכדי שלא תחרב ירושלים. כאשר היה אוכל משהו – היה האוכל נראה בחוץ, מחמת רזונו. כשגמר תעניותיו וביקש להבריא הביאו לו גרוגרות, תאנים יבשות, והיה מוצץ אותן וזורק אותן".
לא לחינם מצץ ר' צדוק את אותן תאנים, שכן הוא ביקש לאכול את תוכן, ואת קליפתן זרק. יתכן שלימד אותנו ר' צדוק שדרכו של התיקון, של ההבראה, של מניעת החורבן איננה בתענית גרידא, שמועילה ומקדשת את המתענה, אך מאפשרת לעם שסביבו להשאר בשפלותו. הוא למד לאכול את תוך התאנים, היבשות, ולהותיר את הקליפות הריקות שלהן כלפי חוץ (הגמרא מספרת שמרתא בת בייתוס מתה מאכילת אותן קליפות, ומכאן שקליפות אלה מבטאות רוע, ריקנות ומוות). כבר לימדנו הנביא, בשם ה' (הושע ט, י):
"כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם […] ".
ר' צדוק מוחה על ההדרה של חלקים מישראל, ומלמד אותנו איך "לאכול" את השונים מאתנו, גם אם לא השכילו להתרומם לכדי מעלתנו הנשגבת והקדושה. מרוב שהקפידו ישראל על טהרת הכלים שלהם, באו ח"ו לידי שפיכות דמים. מובן מדברים אלה עד כמה הזהירות המופלגת בכבוד הבריות, בקדושתם ובתוכנם היא הערובה למניעת החורבן.
וכבר לימדונו חז"ל (ירושלמי חגיגה ג, ו):
"א"ר יהושע בן לוי 'ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' – עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים", כלומר שכולם יכולים לאכול ביחד, ולא צריכים להבדל זה מזה, לא בגלל הפלגות מגוחכות ב"דיני" כשרות ולא בגלל הבדלים תרבותיים ופערי ידע ו"קדושה".
אמנם, גם למקפידים הקפדה יתרה בדיני טומאה וטהרה, ופורשים ונבדלים מכלל ישראל בכל מצב יש מקור, ואין לזלזל בו, אך חכמי ישראל לא ראו זאת בעין טובה, ומחו על טהרנות יתר זו, שמביאה לידי חורבן.
(חוקת תשעא)
