ד"ר פנינה נויבירטבשבוע שעבר הבאתי מדברי האגדה ֹׁ(שיר השירים רבה ה.) המגוללת פרשה תמוהה מימי נערותו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי. הסיפור פותח בביקורם של שני חמרים שהגיעו לרכוש תבואה מרשב"י. עם כניסתם רואים השניים את רבי אלעזר בנו יושב ליד התנור, וזולל כל פיסת לחם שרודה אמו מן התנור, עד שהוא מכלה את כל הלחם הטרי. החמרים הנדהמים אומרים: "נחש רע שורה במעיו של רבי אלעזר, ודומה שזה מביא רעבון לעולם". אמירה זו מכעיסה את רבי אלעזר, הנוטל את חמוריהם ומעלם לעליית הגג ולאחר הוראה מאביו מורידם בחזרה.
אחד המוטיבים החוזרים ושונים במדרש זה הינו החמור. האנשים הפשוטים המגיעים לבית רבי שמעון לרכוש תבואה מכונים על שם חמוריהם "חמרים", החמורים מועלים לעליית הגג ומורדים ממנה. מה מסמלים החמורים?
מרתק לגלות, כי החמורים מלווים את רבי אלעזר אף בשלבים מאוחרים יותר בחייו (תענית כ.): "מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו והיה רכוב על החמור … והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?" מה משמעות רכיבת רבי אלעזר על גבי החמור?
במדרשי חז"ל חמור מסמל חומריות, ארציות. ביטוי לכך ניתן למצוא במדרש (נדרים פ"א.), בו מציין רב אשי את נטייתם של תלמידי חכמים לכנות אנשים פשוטים בכינוי הגנאי "חמרי" – חמרים – חומריים, כפי שמסביר המהר"ל (נתיבות עולם ב', ז'):"ומה שאמר רב אשי שקוראים לאנשי חמרי, פי' אפילו אם תאמר שאינם מתגדרים על הצבור כלל ואין להם גאוה, מ"מ שאר הבריות נחשבים אליהם בערך מעלתן כמו שהם חמריים, ודבר זה יוציאם מן מדת הפשיטות".
במדרש בו פתחנו רבי אלעזר בימי נערותו זולל לחם, משוקע בחומר, עד כדי כך שהחמורים – החומר – מועלים לעליית הגג – בראש הפירמידה, בראש סדר העדיפויות. רבי אלעזר עצמו עומד מתחת לחמורים, הוא משועבד לחומר, הוא שבוי בתאוותיו.
בשלבים מתקדמים יותר בחייו של רבי אלעזר הוא עובר אל הקיצוניות השניה. לאחר שנות התנתקות מהעולם במערה ביחד עם אביו ולימוד ממושך בישיבה, יוצא רבי אלעזר רכוב על חמור – מעל החומר מרומם ומנותק מהוויית העולם, ובלשון המהר"ל (גבורות ה', כ"ט): "דע כי כל רכיבה הוא מורה על שהרוכב נבדל מן אשר רוכב עליו ומתעלה עליו … שזה מורה שהוא רוכב על החמרית, מתנשא עליו ורוכב עליו לפי שהוא נבדל מן החומר". חמור מסמל באגדות חז"ל את החומר, הגשמיות. תיאור זה מאפיין, בין היתר, את המשיח, המתואר בנבואת זכריה (ט', ט') כ"עני ורוכב על חמור", ובו משתמש המדרש בתארו את רבי אלעזר הרוכב על החמור, מתנשא מעל החומר. אלא שמציאות זו אינה מטיבה עם רבי אלעזר, "דעתו גסה עליו" מפני שלמד תורה הרבה, והוא מטיח בפני האדם הראשון הנקרה בדרכו: "ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?" לאחר שנים של התעלות רוחנית בישיבה נדמים לרבי אלעזר כל בני האדם החיים את חייהם השגרתיים והפרגמטיים כמכוערים, כריקים, כנטולי מעוף.
שני מדרשים אלה שופכים אור על אישיותו המורכבת של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, אשר חי חיים מלאה קוטביות, אשר היטלטל מן קצה אל קצה, מחיי חומר נטולי רוח, לחיי קדושה מסוגפים נטולי כל אחיזה בארציות.
מעניין לראות כי בכל אחד משלבי חייו שנמנו לעיל התעסק רבי אלעזר באש. כאשר היה משוקע בחומר מקום מושבו היה ליד התנור. כאשר התנתק מהחומר – שרף את כל אשר נתן בו את עיניו. מכאן אנו למדים כי הפער בין שנות חייו הראשונות של רבי אלעזר לבין שנות חייו המאוחרות של רבי אלעזר אינו גדול. אותה בערה פנימית, אותה אש יכולה להוביל אדם להתבהמות או להבדיל – לקנאות דתית בלתי מתפשרת. מכאן מסר עצום לחיינו. התמסרות טוטאלית לאורח חיים קיצוני מכל סוג אינה אלא ביטוי לבערה פנימית בלתי בשלה ובלתי מרוסנת. קל לשבור מוסכמות, מפתה לשרוף את העולם, לראות את המציאות בשחור לבן. נדרשת בשלות ובגרות אמיתית לתקן את הבעירה, להכיל מציאות מורכבת רבת מימדים, כפי שעושה אביו של רבי אלעזר – רבי שמעון בתקנו את הרס בנו.
(חוקת תשעא)
