מרים אשת־חיל

"משימת חייה של מרים מאז ילדותה היתה לעמוד על משמר הריבוי הטבעי של עם ישראל"

מרים היתה פעילה מרכזית בתהליך הגאולה של עם ישראל ממצרים. כבר בעת השעבוד, בעוד אביה מתנודד בין גלי תקווה לייאוש ועומד ומגרש את אשתו מפני גזירתו של פרעה שגזר "כל בן הילוד היאורה תשליכהו", היתה זו מרים היציבה באמונתה שמוכיחה את אביה: "גזרתך קשה משל פרעה", עד שהחזיר את אשתו וממנה נולד מושיען של ישראל משה רבנו. אך לא רק לביתה דואגת מרים, היא מצטרפת אל יוכבד אמה להציל את תינוקות ישראל בשעת לידתם. והן לא רק שאינן שומעות לפקודתו של פרעה: "בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה", אלא "'ותחינה את הילדים' – לא דיין שלא המיתו אותם אלא "שהיו מספיקות להם מים ומזון", מעשה שהיה כרוך במסירות נפש וסכנת חיים.

בהמשך תהליך הגאולה אנו פוגשים את מרים מיד לאחר קריעת ים־סוף ככתוב: "ותיקח מרים הנביאה את התוף ותצאנה כל הנשים אחריה". במעשה הזה מתגלה לנו אמונתה הבלתי מעורערת של מרים בגאולת ישראל. שהרי גאולת מצרים היתה בחיפזון מבלי שישראל התכוננו לכך מראש, עד שאפילו בצקם לא הספיק להחמיץ, ובוודאי שלא הספיקו בחיפזון הזה להכין לעצמם בחצות הלילה דברים אחרים הקשורים לגאולה. מיד בצאתם למדבר קפצה עליהם צרת ים־סוף, העם הנבוך אינו יודע מה לעשות וכשמשה בוקע להם את הים פרצה מפיהם שירה אדירה: "אז ישיר משה ובני ישראל". והנה רק סיימו הגברים את שירתם מוציאה מרים הנביאה תוף ואחריה יוצאות כל הנשים בתופים ומחולות, ועל כך שואל המדרש: "וכי מנין להם לישראל תופים ומחולות במדבר? אלא צדיקים היו מובטחים ויודעים שהמקום עושה להם נסים ונפלאות וגבורות עם יציאתן ממצרים והתקינו להם (עוד במצרים) תופים ומחולות". כאשר כל ישראל עדיין לא ראו את האור שבקצה המנהרה כבר אז בטוחה מרים בגאולה ועומדת ומכינה מבעוד מועד כלי שירה לשירת הגאולה. "'ותצאנה כל הנשים אחריה' – מרים כנגד כולם, שכל המתחיל בדבר הוא העיקר" [לקח טוב].

מקום נוסף שאנו פוגשים בו את מרים הוא כשדיברה באחיה משה, גם כאן היתה מרים היוזמת: "ותדבר מרים ואהרן במשה' – מלמד ששניהם דברו בו, אלא שמרים פתחה בדבר" [ספרא]. "מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן והוסיף אהרן על דבריה ונשאו ונתנו בדבר" [ספרי זוטא]. מה הטריד כל כך את מרים בדבריה על משה, מה היה בהתנהגותו של משה שקוממה את מרים לדבר בו? לפי הגמרא [שבת פז א] משה פרש מן האשה לא במצוות בוראו אלא עשה זאת מדעתו, מתוך שנשא קל־וחומר בעצמו ורק אח"כ הסכים הקב"ה עמו. והתוס' [שבת שם ד"ה ואתה] הוכיחו זאת מפני "שאם פירש מפני ציווי הקב"ה היאך היה מערער אהרן ומרים". כשנודע למרים שמשה פרש מאשתו, לא שמרים רצתה להתערב בחייו הפרטיים של אחיה, אלא היא חששה שמא התנהגותו תהיה דוגמא לרבים, שכל מי שיבקש להתקדש יקום ויפרוש מאשתו, מבלי להבחין בהבדל שבינו לבין משה רבנו. "אפרת" המוזכרת בדברי הימים [א, ב יט] אומרים חז"ל: זו מרים, ולמה נקרא שמה אפרת? שפרו ורבו ישראל על ידה [שמו"ר א יז]. משימת חייה של מרים מאז ילדותה היתה לעמוד על משמר הריבוי הטבעי של עם ישראל, בעניין זה עמדה אפילו נגד אביה, וכשראתה שגם אחיה משה עלול לפגוע בעתיד הילודה של עם ישראל, קמה והוכיחה אותו על כך.

(חוקת תשפ"א)