כי גוע אהרן

התורה מקדישה מקום רב לתיאור פטירתם של מנהיגי האומה. בעוד שלעתים קרובות, נסיבות לידתם וצמיחתם לוטות בערפל, לסוף חייהם ניתן משקל רב. בפרשתנו שפותחת בהלכות פרה אדומה וההיטהרות מטומאת המת, מתוארת הסתלקותם של מרים ואהרן. אך בעוד שלגבי מרים מסתפק הכתוב בציון החודש והמקוםפ ("ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין, בחודש הראשון, וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם" (כ, א), מרחיב הכתוב דברים בעניין מיתתו של אהרן.
"ויאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (כ, כג-כט).
פרשני המקרא, ראשונים ואחרונים, נתנו כמובן דעתם לאריכות דברים זו. ומכל מקום, בתיאור בולטת הפאסיביות של אהרן הכהן. כדרכו בשאר מקומות, גם כאן קולו לא נשמע. "וידם אהרן". אהרן אינו מדבר מילה, ולפי פשוטו של מקרא הוא אף לא נוקף אצבע. משה אחיו "לוקח" אותו, מפשיטו מבגדיו, ובכך תם חלקו.
תיאור המאורע הטראגי אינו מגלה לנו, ולו ברמז, מה היה מראהו באותה שעה, או מה היו תחושותיו לנוכח הסרת הבגדים מעליו. האם שמח, על שלפחות זכה לראות, שלא כמשה רבנו אחיו, את בנו-שלו יורש את כהונתו, ושמא כאב את צער ההסתלקות באופן כה חריף עד שלא היה מסוגל להוציא מילה מפיו.
נקל לשער מהי תחושתו של אדם, כל אדם, ואהרן הכהן מקל וחומר, לנוכח "הפשטת בגדים" זו שנכפית עליו, המותירה את אדם עירום ועריה, כפי שבא לעולם. חז"ל, ובעקבותיהם הפרשנים, ממתיקים מעט טעמה המר של הפשטה זו, בפרשם שאהרן לא נותר חלילה בעירומו, אלא ההפשטה הייתה "רק" מבגדי הכהונה. מגדיל לעשות הרמב"ן בפירושו על אתר, שבעקבות חז"ל מבהיר כי במקום בגדי הכהונה, "הלבישו תכריכי המת אשר הכין לו, והפשיט את אלעזר בגדי החול והלבישו בגדי הקדש כאשר עשה עמו ביום המלואים".
לפי מדרש רבותינו, אף נעשה הדבר דרך נס: "אמרו: היאך משה יכול להפשיט את אהרן כסדרן, והלא העליונים הם העליונים לעולם והתחתונים הם התחתונים לעולם? אלא מעשה נסים עשה לו המקום במיתתו יותר מבחייו, העמידו משה אל הסלע והפשיטו בגדי כהונה ובגדי שכינה נלבשים תחתיהם. וילבש אותם את אלעזר בנו (פסוק כח), וכי היאך יכול להלביש את הבגדים כסדרן לאלעזר, אבל כבוד גדול חלק לו המקום לאהרן במיתתו יותר מבחייו שנלבשו בגדי שכינה תחלה למטה, וחזר משה והפשיט את אהרן הבגדים כסדרן והלביש אלעזר כסדרן".
חכמי המדרש, כדרכם, ורש"י בעקבותיהם, "משלימים" את הפערים בתיאור המקראי ומוסיפים עליהם. "אמר לו [=משה לאהרן]: היכנס למערה, ונכנס. ראה מיטה מוצעת ונר דלוק. אמר לו: עלה למיטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. קמוץ פיך, וקמץ. עצום עיניך, ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב, נ) 'כאשר מת אהרן אחיך', מיתה שנתאווית לה".
אפשר שפשיטת הידיים מסמלת את ניקיון כפיו של אהרן הכהן. למרות היותו משמש בכהונה, לא נטל לעצמו כלום. קמיצת הפה, מבטאת אף היא את שתיקותיו של אהרן, שלמרות שנאמר עליו "והיה הוא יהיה לך לפה", מיעט בדיבורו, אמר מעט ועשה הרבה. ואף "עצימת העיניים", משקפת את מידתו של אוהב שלום, שרדף שלום, וחתר לפשרה. אוהב שלום אמתי אינו פוקח כל העת את העיניים במטרה לראות את מומי הזולת. יש שעות שבהן אדם חייב לפקוח את עיניו, אבל לא אחת נדרש הוא דווקא ל"עצום" אותן, ולהעלים עיניו מתופעות שמרבות מריבה ולא שלום.
אכן, גם בתיאור זה משה רבנו מצווה את אהרן אחיו. אהרן מציית לכל הפקודות, אך אינו מוציא מילה מפיו. ברגע האמת, גם ברגע האמת, מעדיף אהרן למלא פיו מים, כמצדיק עליו את הדין. יש להניח שרגע זה לא היה קל גם עבור משה. וכבר רש"י מלמדנו, בעקבות חכמים, שאותה אמירה לקונית של "ויעש משה", מסתירה מאחריה עולם שלם של רגשות: "אף על פי שהדבר קשה לו לא עיכב".
גם בני ישראל לא קיבלו בנקל את הסתלקותו של אהרן. הכתוב מדגיש פעמיים, מה שלא עשה בתיאור פטירת מרים, את אחדותה של העדה בעניין זה: "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל", וכמדרש חכמים: "ויראו כל העדה – כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו: היכן הוא אהרן? אמר להם: מת. אמרו לו: אפשר מי שעמד כנגד המלאך, ועצר את המגפה, ישלוט בו מלאך המוות? מיד ביקש משה רחמים, והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו; "כל בית ישראל" – האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו.
(חוקת תשעא)