מי הקנאים האמתיים?

סיפורי הפרשות האחרונות בונות אנשים כסמלים: קורח- סמל העושר והמחלוקת, בלק ובלעם- סמלי המתח בין קללה והברכה ופנחס שהפך סמל הקנאות הדתית. אחרי שהרג את זמרי בן סלוא מנשיאי שבט שמעון וכזבי בת צור ממשפחת המלוכה במדיין, השיב פנחס את חמתו של ה' וכיפר במעשה הזה על התנהגותם הפרועה של בני ישראל. ה' פונה אל משה ומשבח את פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. במעשה גבורתו, וכשכר נותן לו 'ברית שלום' עם הקב"ה וקבלת תואר ותפקיד כהונה לו ולכל הדורות שיבואו אחריו. שלום הוא לכאורה היפך הקנאות. האם ה' נותן לפנחס את ברכת השלום כדי לחזק אצלו את כוח המתינות והשלום?

לרגשות כמו קנאות, ובוודאי קנאות דתית בשם ה', אין הרבה מקום בעולם המודרני שלנו, העולם המערבי הליברלי רוצה להשתית את עצמו על אג'נדה שקוראת לעידון דחפים טבעיים של האדם. התחשבות בזכויות פרט, זכויות מיעוטים, להבדיל- זכויות בעלי חיים, צמחונות, שימת לב להשחתה של הטבע (אחרי שניצלנו אותו לתיעוש מטורף שהביא אותנו לשפע בו אנחנו נמצאים היום) הפחתת האלימות במשפחה, טיפול בנפגעי תקיפות מיניות וכו'. רף ההתנהגות האזרחית מתבקש להיות גבוה יותר, המדינה מעגנת את ההתנהגות הזאת ביותר חוקים והחברה החופשית, אפילו יותר מהמדינה, יוצרת את ההתנהגות הזאת כתרבות עד שלא נעים לאדם להתנהג אחרת. מי שכן מתנהג אחרת נתון לשיימינג ולעונשים שרשתות חברתיות מפותחות יכולות להעניק שהם לפעמים עונשים גדולים יותר מהעונש שהמדינה נותנת.

החוזה הלא כתוב בין מדינה לאזרחים הוא שהמדינה מספקת לאזרח צרכים רבים כולל צרכים בטחוניים לביטחונו האישי ובטחונו הלאומי והאזרח מפקיע מידיו את היכולת לעשות משפט מדעתו ולבצע את 'גזר הדין' באופן עצמאי ומפקיד אותו בידי המדינה. "בשעת הצורך" מבין האזרח, "כשאצטרך הגנה המדינה תפדה את חלקה בחוזה ותצא להגנתי".

היום נראה שיש ערעור כללי על סמכויות, סמכויות רבניות, סמכויות המדינה, יש במהלך הזה צד טראגי של אובדן תמימות, אובדן יכולת הכרעה חד משמעית, אובדן דרך צרה משותפת ועוד, אבל יש בזה גם ברכה, עצמאות מחשבתית, בחינה מעמיקה של אקסיומות, אמת מרחק שמאפשרת שאילת שאלות, בחינה מחדש, ולבסוף- עשיה מתוך בחירה שייכות ורצון אמיתיים וחיים.

דוגמא בולטת לערעור תחושת הסמכות היא השאלה ששואלים מכל צידי המפה הפוליטית על התנהלותה של המדינה- "האם המדינה מספקת לכל אחד בטחון כפי שהוא מפרש בטחון?". ומה קורה כשהאזרח לא חושב שהמדינה עושה ככל יכולתה? ומה קורה כאשר הוא רואה ש'המדינה' היא לא גוף נייטרלי שנחלצת לעזרת כל הצדדים בצורה שווה אלא מונעת מאג'נדות ופוזיציות ספציפיות?

גם אז, רוב האנשים ימשיכו לתת למדינה את הקרדיט שהיא עומדת בתנאי החוזה גם אם לא בצורה הטובה ביותר. ומעט אנשים ינהגו בקנאות, 'ייקחו את החוק לידיים'. ויעשו סדר כפי הגדרתם.

משני צידי המפה הפוליטית יש קנאים, לפעמים הם טיפוסים קשים ומתישים, ולפעמים דווקא הם עושים חלק מהעבודה עבור ההמון המנומנם, פורצים עבורו את הדרך.

נראה שבמפה הפוליטית הישראלית קל לחברה לראות את 'נערי הגבעות' כקנאים, וקשה לראות אנשים כמו פרופ' שקמה ברסלר וחבריה ממטה המאבק כקנאים.

בעוד הדת של הראשונים ברורה יותר ומעשים מסוימים שלהם נעשים כמעשה דתי מבחינתם, הדת שלה לא מוכחת, לא נתפסת כדת. וכך, הפוך על הפוך רק אם משהו נתפס כ'מעשה דתי' אפשר להיות 'דת"לש לרגע' לגביו. אפשר למצוא אמת מרחק ממנו, ולהתבונן עליו מתוכו בבחינה מחודשת. על בשרו, כפשוטו, למד הציבור הדתי להסתכל על גם על רבנים ומובילי דרך באמת מרחק מסוימת, אבל על פרופסורים ואנשי מאבק 'לא דתי' אין הרגל להסתכל ככה, כשאדם לא נתפס כ'דתי' הוא לא נתפס כמונע מאג'נדות ברורות, אלא נתפס כ'רגיל', אפשר להמשיך לחשוב שהוא לא קיצוני אלא אדם ממוצע ולפספס את הקנאות שבוערת בו ומבעירה את השטח כולו.

לו פנחס היה חי היום – האם היה לוקח את 'החוק לידיים'? ואם לא, האם כי החברה מפתחת כלים אחרים להשבת אנשים לדרך הישר או כי הוא היה פוחד מהחברה שתגנה את הקיצוניות האישית שלו? ומה הלימוד המיוחד לדורנו הטמון במעשה פנחס? ואיזה טיפוס מיוחד נוצר שנושא גם את איכות הקנאות וגם מלא בברכת ה' לברית שלום?

(פנחס תשפ"ג)