מלחמת "חרבות ברזל וחינוך"

אחת התופעות הנפוצות במערכת החינוך, המקלקלות את השורה, היא התערבות הורים לעומת מעורבות הורים – שהינה חיובית ורצויה.

בעבר הרחוק, תופעת ה"תלונות והערות של הורים" על מערכת החינוך הייתה פסולה ובלתי מקובלת, אך כיום הדבר הולך ומתרחב. ככל שאוכלוסיות ההורים משתייכות לרמה סוציואקונומית גבוהה יותר, הביקורת הבלתי מרוסנת של הורים משמשת כתחרות בין הורים, מי חזק יותר בביקורת על מערכת החינוך.

לא פעם נשמע שיח של הורים המתחרים זה בזה בהטחת קיתונות על ביה"ס, על המורה, על המנהל, על מערכת החינוך ועד שר החינוך. ככלל, הטענות הנשמעות על ידי הורים נובעות כביכול מתוך רגש של הגנה על "הילד שלי". כן, אנו עם היודע לבקר את הזולת, וביקורת על מערכת החינוך הינה קלה ואינה מחייבת.

ההורים עצמם סבורים כי הם ממלאים את תפקידם באופן מושלם, אם כי הדבר לא תואם את המציאות.
עובדי ההוראה הם המטרה הקלה, אשר לא תמיד יודעים ויכולים להשיב, להסביר ולהתגונן.  אגב, תופעות אלו מוכרות במערכות החינוך בעולם. אך מתוך היכרותי את מערכת החינוך בישראל, גם בזה "אנחנו טובים יותר". התחושה כי אני ההורה יודע טוב יותר מעובדי החינוך, נובעת מתוך כך שהרי אני ילידיתיהו.

בצד הדברים, יש לזכור כי התלמיד נמצא במסגרת חינוכית כ- 5-6 שעות ביום, ואילו אצל "המקטרגים" נמצא הילד בשאר שעות היממה, שגם במרווח שעות אלו ניתן לטפל בחינוך ואף בהוראה של הילד בבית. ככלל, מערכות החינוך יודעות להסתגל ולהתאים את עצמן לכך. חלק ניכר מעובדי ההוראה והחינוך מודעים לתופעה ויודעים כיצד להלך בחיי היום-יום.

ביקורת הינה תופעה לגיטימית בחברה דמוקרטית, היא גם חיובית כאשר היא באה לתקן ולשפר, אך כשהביקורת באה כתרבות לשעות הפנאי, התופעה חמורה ביותר, היא מזיקה, וחבל. זהו דרכו של הישראלי המצוי בהתייחסו אל מערכות החינוך במדינת ישראל.

מכאן אל ימי החירום, הרצח ומעשי הזוועה במלחמה האכזרית האחרונה שנכפתה עלינו, ימי כאב ועצבות, תוך לחימת גבורה של חיילינו. עובדי חינוך והוראה גויסו, יישובים בצפון המדינה ובדרומה פונו מבתיהם לריכוזים שונים, והתקשורת "חגגה" על משרד החינוך בחוסר יכולת לספק תשובות מתאימות למצבים שלא ניצבו בפניהם מעולם.

ביקשתי למצוא ילדי מפונים מתרוצצים בבתי המלון. לא ולא! ראיתי ילדים חוזרים מבתי הספר אל המלונות, ראיתי גם פעילויות של למידה משלימה

אני ראיתי פן אחר של מערכת החינוך: ראיתי משפחות של מפונים בבתי המלון וילדיהן, תלמידי מערכת החינוך. ביקשתי למצוא ילדי מפונים מתרוצצים בבתי המלון וסביבתם. לא ולא! ראיתי ילדים חוזרים מבתי הספר אל בתי המלון, ראיתי גם פעילויות של למידה משלימה בשעת אחר הצהריים על ידי מתנדבים ובנות שירות לאומי. לא נתקלתי בשוטטות, ההיפך הוא הנכון. לתדהמתי ולשמחתי, נמצאתי למד כי רוב מוחלט של אוכלוסיית התלמידים נקלטים במערכת החינוך המקומית של העיר שבה נקלטו, זמנית, משפחות המפונים. אין לי ספק כי הרשויות המקומיות עשו מעל ומעבר כדי לספק לתלמידים המפונים מסגרת מסודרת.

נכון, הילדים אינם מקבלים מערכת חינוך מאורגנת לחלוטין וההורים אינם רגועים, ובצדק! מישהו כנראה שכח שהתנהלה ועודנה מתנהלת כאן מלחמה עקובה מדם!

עם כל הכאב על הסיטואציה שבה מצויים המשפחות והילדים, יש לשבח את המנהלים והמורים במקומות קליטתם של המפונים, ומעבר לכך התניידות של עובדי חינוך אל מקום הימצאם של התלמידים.

משרד החינוך התעשת במהירות ונתן תשובה הולמת לזרימת מסגרות הלימוד, יותר מכל משרד ממשלתי אחר בתחום פעילותו. פתרונות משרד החינוך לתקופה הנוראית ראויים לשבח. כן, מותר ואולי חובה לציין זאת על רקע עובדי חינוך מגויסים ואלפי תלמידים שנותקו מביתם ומהמסגרת החינוכית שלהם. אומנם אין אלה פתרונות מיטביים, אך בנסיבות הקשות הקיימות, משרד החינוך עמד בכבוד.