לעולם לא עוד? שורדי השואה שנאלצו להתפנות מבתיהם מחפשים חוף מבטחים, שוב

הם כבר איבדו בני משפחה ועברו הרס וחורבן על רקע יהדותם, ארזו את מעט הפעקלאות שנשאו עימם, ונדדו למקום אחר בתקווה לפתוח בחיים חדשים, והנה שורדי שואה נתקלים בקושי הזה שוב, בארצם. ב-7 באוקטובר חלקם נאלצו לחפש שוב חוף מבטחים ולהתפנות לאזור אחר, מוגן יותר, והפלאשבקים עולים ומהדהדים את הזיכרונות הקשים.

עבור שורדי שואה, העלייה ארצה היוותה נקודת מפנה משמעותית, ומשהגיעו למדינה משלהם הם סוף-סוף הרגישו מוגנים – אלא שאז הגיע 7 באוקטובר והפך את הקערה על פיה. ביתם של חלק משורדי שואה נהרס בעקבות ירי הטילים, וחלקם התבקשו להתפנות מטעמי ביטחון. פעם נוספת הם ארזו מזוודה קטנה – ונדדו.

"סוף-סוף אנחנו לא נרדפים יותר"

חיים ארביב (92) נולד בשנת 1932 בבנגאזי שבלוב, לאחר שתי בנות במשפחתו. עד גיל 10 נולדו לו עוד 3 אחים נוספים, ואז הגיעה המלחמה לפתחם: "בין בנגאזי למצרים, אירעו הקרבות הכי קשים. אנחנו סבלנו מזה. ימים ולילות לא ידענו מה זה לישון – עברנו מכפר לכפר, הפציצו בכל מקום. קשה לתאר את זה. היו כפרים שהיינו צריכים להדליק בהם אש, והאחיות שלי ואני אספנו צואה של בהמות, ומזה הדלקנו אש כדי להתחמם. הרבה סיפורים… אני לא רוצה לזכור את זה", הוא אומר בכאב.

המלחמה לא נגמרה שם. כשהגרמנים והאיטלקים משתלטים על לוב מתחילות פרקטיקות של שואת אירופה לחדור לצפון אפריקה. "אני זוכר שיום אחד אספו את כל היהודים", משחזר חיים. "היינו אולי 3,500 משפחות בסך הכל. חלק לקחו לברגן-בלזן, וחלק לקחו למחנה סגור בהרים בצפון אפריקה. היה שם מחנה צבאי. הכניסו אותנו לשם עם כל היהודים שהביאו מבנגאזי. היו שם מחנות של צבא, מחנות גדולים וארוכים, וכל משפחה קיבלה שטח לפי הגודל שלה, כאשר המחיצות בין משפחה למשפחה הן שמיכות תלויות".

חיים מתאר מחנה ריכוז עם תת-תנאים למחיה. "היה רעב נוראי. אני קטפתי חוביזה וכל מיני קליפות מהשדה, כי לא היה מה לאכול. יומיום קברו אנשים – היו לנו 600 מתים כתוצאה מרעב וממחלות, כי לא היו שירותי רפואה והאוכל היה דל מאוד".

15 חודשים שוהים שם חיים ומשפחתו, במחנה הצבאי שהוסב לגטו יהודי, עד שיום אחד הם פוגשים את המוות מקרוב. "כשהם רצו לעזוב, הגרמנים והאיטלקים ששלטו בנו העמידו אותנו בשורה אחת על פי תהום – עמדו לירות בכולם, פשוט מאוד. פתאום הם קיבלו פקודה לברוח – כל הקצינים הגרמנים והאיטלקים שהיו שם עזבו אותנו וברחו".

כעבור כמה שעות חיים ומשפחתו יכולים לנשום לרווחה – מגיעים מההרים ג'יפים של בעלות הברית ומשחררים את המחנה. בשחרורו, בני המשפחה בוחרים לשוב לבנגאזי, אבל בחזרתם הם מגלים שאזרחים בזזו את כל רכושם. משפחת ארביב מחליטה לבנות את חייה מאפס ומתכוננת לעלייה לארץ, שהתאפשרה כמה שנים לאחר מכן.

חיים מספר על תלאות הדרך הרבות – החל בהגעה לנמל טריפולי, דרך ההפלגה הקשה באוניית "הרצל", וכלה בבית עולים פרדסיה – שם קיבלה כל המשפחה אוהל אחד ותו לא. ובכל זאת, הם חשו הקלה רבה. "הייתה שמחה גדולה – אנחנו בארץ, לא נרדפים יותר", הוא מסביר.

בשלב הזה חיים עודנו נער, הוא מצטרף לקבוצה של "עליית הנוער" בקיבוץ משמר דוד, עובד ביום ובערב לומד עברית. הקבוצה עוברת לקיבוץ עלומות ואז חבריו מתגייסים לצה"ל, אך הוא עדיין בן 17, צעיר מדי בכדי שיגייסו אותו. הוא מנסה לחזור לפרדסיה, להוריו, ומגלה שהם במעברה בבאר שבע. מספיק לו לילה אחד שם כדי להבין שהוא לא ממשיך לחיות לצד הוריו. "הלכתי ללשכת גיוס ברחובות ואמרתי להם 'יש פה טעות: כתוב שאני בן 17, ואני בן 18', וקיבלו אותי", מספר חיים, וכך הוא מוצא את עצמו מתגייס במקביל לבני הקבוצה שלו, למרות גילו הצעיר.

כשחיים מתחתן ובונה את ביתו, כמעט עשור לאחר מכן, לבקשת הוריו הוא נשאר לגור בבאר שבע. רק כשהוא יוצא לגמלאות הוא עובר דירה – בהשראת בנגאזי, עיר הולדתו, עיר נמל, חיים ואשתו רוכשים בית באשקלון. בבניין של ארבע קומות הם משתכנים בקומה השנייה, בבית ללא ממ"ד, מה שבשנים ההן לא היווה בעיה.

"ב-7 באוקטובר, יום שבת, אני כרגיל מטייל על החוף ב-6 בבוקר. לפתע אני שומע פיצוצים. זה לא זר לנו, אני שומע כל הזמן פיצוצים, אבל פתאום אני שומע עוד פיצוץ. אני מסתכל לשמיים ורואה הפגזות. ואיפה אזעקה? לא הייתה אזעקה! אחרי כמה דקות התחילה אזעקה. באתי הביתה, הדלקנו את הרדיו. אנחנו רואים מה שקורה – ולא מאמינים", נזכר חיים בשבת השחורה.

"יומיים לאחר מכן, ב-9 באוקטובר, אשתי ואני ישבנו בסלון", מתאר חיים. "ופתאום, טיל אדיר פוצץ לנו את הבית. אנחנו התרוממנו ונפלנו יחד עם הבניין כולו. אמרנו 'זהו, סוף העולם, מה קרה פה? פיצוץ נוראי'. מתברר, שאחד הטילים פגע בגג של הבניין. הבתים בקומות השלישית והרביעית נחרבו. הבית שלנו נהרס בצורה קלה – נשברו תריסים, חלונות… אבל היה יום קשה מאוד ואנחנו היינו בהיסטריה – אנשים רצו, באו, צילמו והתחילו לעלות למעלה. ב"ה אנחנו לא נפגענו קשה, אבל נפגענו. נשארנו בחיים, לא היה הרוג אחד".

"ב-9 באוקטובר, אשתי ואני ישבנו בסלון, ופתאום טיל אדיר פוצץ לנו את הבית. אנחנו התרוממנו ונפלנו יחד עם הבניין כולו. אמרנו 'זהו, סוף העולם הגיע'"

יומיים לאחר הפגיעה הישירה בביתם, חיים ואסתר נוסעים למלון בנתניה, אך שבוע שם מספיק להם כדי לחזור לאשקלון – לדירה הריקה של בתם, שבה יש מרחב מוגן במקרה הצורך. "הלכנו לבית שלה, ומדי פעם היינו באים לבית שלנו לראות מה המצב. נציג מעמותה של שורדי שואה התקשר אלינו והציע לנו לינה בבית מלון באילת. הסכמנו", אומר חיים.

אף שהמלון מספק להם כל מה שהם צריכים, הוא לא הבית שלהם, וזה מטריד את מנוחתו של חיים. "הייתה לי מועקה, הרגשה לא טובה. אני אוהב את הבית שלי, כרגיל. לקום בבוקר, ללכת לים, פשוט לחיות את השגרה". וכך, כעבור שבועיים באילת, הם שבים לאשקלון.

חרף כל הנדודים בין בתי מלון בארץ לבתים באשקלון, חיים מתנחם בעובדה שהוא בארץ ישראל, מדינת היהודים. "פה לפחות אתה נמצא במדינה שלך, אתה יודע שאתה מוגן, אתה לא נרדף, אתה בבית שלך. מה אני צריך יותר מזה?" הוא מסכם.

ד"ר דרור גולן, ראש המערך הטיפולי ב"עמך", העמותה שדאגה לחיים ולאסתר למלון באילת לאחר הפגיעה, מספר על ההתמודדות בשנה זו לעומת שנים אחרות: "המאפיינים של שורדי השואה שונים משורד לשורד, אך באופן כללי הרבה מהם סובלים מסוגים שונים ומרמות שונות של טראומה מתמשכת בעקבות הזוועות שעברו במהלך השואה, וכן ממאפיינים פוסט- טראומטיים.

"הטיפול בתקופת המלחמה מעלה כי אצל לא מעט מהשורדים מתעוררים זיכרונות מחוויות הקשורות בטראומות שהם עברו, לאור העובדה שהמקום שאמור היה להיות בטוח – הבית בארץ ישראל – הפך למקום פגיע ולא בטוח", הוא מסביר. "הדבר הזה מעורר אצלם לעיתים חרדה מחודשת וגם כאב על כך שדברים כאלה מתרחשים במדינה שלנו".

"לצד זאת," חשוב לד"ר גולן להבהיר, "אנו כמטפלים רואים גם את יכולת העמידות והחוסן של ניצולי השואה, עמידות שמהווה עבורם תקווה במובן הזה שהם רואים שלמרות כל הסבל שעברו – הם הצליחו לשרוד, לעלות לארץ ולהקים משפחות".

"אין דמיון בין האירועים"

חיים רענן (89) נולד בהונגריה בשנים שבהן כבר התחילו הפרעות טרום המלחמה. הוא ממהר להדגיש שהוא לא זוכר הרבה מתקופת ילדותו, רק את שיבוש השגרה שהביאה איתה המלחמה: "היה שלב מסוים, אחרי שיצאה ההוראה שאנחנו צריכים לענוד טלאי צהוב, שבו לאט-לאט הפסקתי ללכת לבית ספר. היה אסור לצאת מהתחום שבו גרנו, אז לא רצו לשלוח אותי לבית ספר. אספו יהודים שהסתובבו ברחוב, וחששו שייקחו אותי ושאני לא אחזור הביתה".

אחרי המלחמה בני משפחתו של חיים מנסים להשיג אישור עלייה. הם נודדים דרך רומניה לאיטליה, ושם ממתינים לתורם לעלות לאוניית מעפילים לארץ ישראל. חיים מציין, כמעט בדרך אגב, את ההתיישבות שלו בקיבוץ בארי, איפה שעד המלחמה חיו לצידו אפילו נכדיו וניניו.

"אני זוכר את האירועים", הוא מתאר בצלילות את יום 7 באוקטובר. "התחילו הפגזות בבוקר, בהתחלה טילים. חשבנו שזה כמו הפגזות שכבר חווינו הרבה פעמים, לא חשבנו שזה משהו רציני. אבל מהר מאוד התברר לנו שזה לא רק טילים, אלא יש גם חמאסניקים שנכנסו ברגל ובכל מיני רכבים – טנדרים, מכוניות, אופנועים, ופשטו על הקיבוץ. אפשר להגיד שבארי נכבשה על ידם. וכל מי שהם נתקלו בו – הם פשוט ירו בו, פשוט רצחו אותו. איבדנו ככה כמאה חברים. חלק מהם חטופים שעד היום נמצאים בעזה".

רק בשעות הערב הגיע מעט כוח צבאי, ועם כיתת הכוננות הם נלחמים במחבלים, "כובשים מחדש", כפי שהוא מגדיר, את המובלעת בתוך מדינת ישראל שנכבשה לחלוטין בידי חמאס.

"זה לא מזכיר שום דבר מהתקופה ההיא. עכשיו בשבת השחורה הזו, כבר יש לנו מדינה. אז, בשואה, היינו במדינה זרה שהגרמנים שלטו בה. פה היינו במקום שישראל שולטת, וקיווינו שמזה תבוא ההצלה"

"הפינוי היה קשה ואכזרי מאוד", חיים נזכר בכאב. "הוא נעשה תוך כדי ירי, רימונים והרבה עשן – כי המחבלים שרפו בתים. קבוצת חיילים ליוותה אותנו צמוד-צמוד, לא נתנו לנו ללכת לבד. בכל פעם עצרו ובדקו את השטח, ואמרו לנו שאפשר להתקדם קצת. התקדמנו ככה קטע-קטע, עד שהגענו לאזור שבו עמדו הרכבים שפינו אותנו". וכך הם הולכים, עם כל חברי הקיבוץ, למלון בים המלח. לאחר שלושה חודשים במלון, מציעים לחיים לעבור לדיור מוגן בתל אביב, שם הוא נמצא עד לכתיבת שורות אלה. "ואנחנו, את הבית, עוד לא רואים", הוא מסכם בייאוש.

על אף הקושי הרב שחיים מתאר בסיפוריו, לדעתו השבת השחורה קשה במידת מה מהחוויה האישית שעבר בילדותו בשואה. כשנשאל על דמיון בין השתיים, הוא מתנער מכל השוואה. "זה לא מזכיר שום דבר מהתקופה ההיא. עכשיו, בשבת השחורה הזו, כבר יש לנו מדינה. אז, בשואה, היינו במדינה זרה ובארצות שהגרמנים שלטו בהן. פה היינו במקום שישראל שולטת, וקיווינו שמזה תבוא ההצלה. אבל היא לא באה, מפני שכל ההנהגה, כפי שהיום אנחנו יודעים, לא תפקדה. במקום שיש לך מדינה ויש לך צבא שאומרים עליו שהוא הצבא הכי טוב בעולם, אז זה לא יכול להזכיר את מה שהייתי בתקופה שבה ההונגרים והנאצים שלטו. זה לא דומה במאומה".

"ילדים מרגישים אותו דבר בכל מלחמה"

כשרחל שחר (89) מדברת על הבית שלה בקיבוץ מגן, היא מתעקשת שהיא לא סתם 'גרה' שם, אלא שהקשר בינה לבין הקיבוץ הוא קשר הדוק יותר – "אני לא גרה, אני חיה. אני קיבוצניקית – זה הבדל גדול. גרים בתל אביב, גרים בחיפה. אבל פה לא גרים, פה חיים. ואני חיה פה כבר הרבה שנים".

רחל נולדה בשנת 1935 בהונגריה, "איפה שכל הזמן הייתה מלחמה", כך היא מגדירה את ארץ מולדתה. "אנחנו לא ידענו אם אבא שלי חי", היא נזכרת בכאב, "כי מישהו חזר מהגדוד שלו וסיפר לאמא שהוא ראה את אבא שלי על הכביש מת, אז בכלל, לא היה מעניין אותנו כמעט כלום. אני זוכרת שבאותו יום הלכנו לסבא שלי, ואחרי כמה ימים אבא שלי הגיע. ולא סתם, עם הרבה אוכל, כששם לא היה לנו אוכל".

אחרי שהגיעו הרוסים וסייעו בהצלתם, רחל ובני משפחתה עולים ארצה לחיפה. לימים, היא עוברת לקנדה כשהיא נשואה ואם לילדה קטנה, ואת זה היא מתרצת כ"שיגעון של יהודים". כשהיא חוזרת ארצה עם שלושה ילדים, היא מצטרפת לקיבוץ מגן, והוריה באים לשם בעקבותיה.

"אני כמעט בת 90, ואני לא זוכרת פה תקופה ללא מלחמה. אני הייתי בצבא, ובעלי היה הרבה שנים בצבא, אבל זו הארץ שלנו – וצריך להחזיק אותה בשתי הידיים"

כתושבת בקיבוץ בעוטף עזה, היא סבלה וסובלת רבות מאזעקות, אבל לרחל יש גישה מיוחדת כלפי ממ"דים – היא לא מאמינה בהם. "אני לא נכנסת לממ"ד, גם לא הייתי בממ"ד אף פעם. אני חיה את הבית שלי. אם קורה משהו – אז לא משנה איפה אני. אני כבר עברתי מלחמה, בחוץ לארץ, אז ככה שזה לא עניין", היא מסבירה בשוויון נפש.

אחרי 7 באוקטובר רחל מפונה, יחד עם כל קיבוץ מגן, למלון בים המלח. שם היא שוהה כחצי שנה, עד 22 במרץ. לאחר מכן, חלק מחברי הקיבוץ שבים לביתם – ורחל ביניהם.

כשהיא משווה בין המלחמה שעברה כשהייתה ילדה בהונגריה, לבין זו המתרחשת פה בארץ היא מסרבת להכיר בהבדל. "בכל מלחמה, ילדים מרגישים אותו הדבר. זה קשה, קשה מאוד. אבל אלה החיים שלנו, אין מה לעשות. מלחמה זה גרוע, לא משנה מה", היא מסכמת.

"את יודעת," היא חושבת בקול, "אני כמעט בת 90, ואני לא זוכרת פה תקופה ללא מלחמה. אני הייתי בצבא, ובעלי היה הרבה שנים בצבא. גם כשחזרנו ארצה הוא היה הרבה במילואים".

אבל רחל לא מיואשת. למרות שהיא מדברת על המלחמות ועל הקושי לחיות פה בארץ, גם היא, בדומה לחיים, מבקשת להדגיש שאין לנו ארץ אחרת ושישראל היא מדינת היהודים. "צריך להחזיק מעמד, כי מה שלא יהיה – שואה או לא שואה – זו הארץ שלנו וצריך להחזיק אותה בשתי הידיים. יש לי שני נכדים בצבא, אחד מהם ביחידה מובחרת, והלב שלי יוצא אליהם, אבל זו הארץ שלנו וצריך להילחם עליה".