הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בשנת תש"ט החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע, לנהוג במנהגי יום הזיכרון של הנפטרים: לומר קדיש ולהדליק נרות נשמה.
יום הקדיש הכללי דומה במהותו לעשרה בטבת. תענית עשרה בטבת תוקנה לזכר תחילת המצור על ירושלים. האם נכון היה לקבוע תענית לזכר תחילת המצור? האם לא נכון להסתפק בתענית על חורבן ירושלים והמקדש, שמסמלים יותר מכל את הטרגדיה הנוראית של אותה תקופה? מסתבר שהמצור שיקף מציאות מורכבת יותר. באותו היום הוכה העם בתדהמה, משום שלא היה מוכן כלל וכלל לתרחיש שכזה.
הנביא יחזקאל מתבקש לכתוב על אבן את יום המצור: "בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (יחזקאל כד,ב). שלוש פעמים חוזרת בפסוק המילה 'היום'. הסיבה לכך היא הצורך להדגיש את עוצמת התדהמה. בני יהודה סברו שירושלים לא תחרב, ואף התעלמו מהסכנה בעת פלישתו של נבוכדנאצר לארץ ישראל. ירמיהו נאבק ומנבא השכם והערב לעם את הצפוי להתרחש, ומנסה בכל כוחו לנפץ את אשלייתם. הוא מתריע מפני התנהגות בלתי מוסרית שעלולה לגרום לחורבן הבית. העם המשיך להתעלם וזלזל בירמיהו. אפילו שהגיע היום, התקשה יחזקאל לקלוט את המתרחש – ולכן היה צורך שהקב"ה ידגיש בפניו שוב ושוב שזאת המציאות.
יום הקדיש הכללי מסמל את הסכנה שבאדישות, שעלולה לצמוח מתוך הליכה עיוורת אחר קונספציה
אם כן, צום עשרה בטבת הוא תזכורת לסכנות האדישות והעיוורון של החברה ביחס לחורבן הקרב. חשיבותו באה לידי ביטוי בחידוש הלכתי נועז של רבי דוד אבודרהם, שגם אם עשרה בטבת היה חל בשבת, לא היו דוחים את התענית ליום ראשון "מפני שנאמר בו (יחז' כד ב) בעצם היום הזה כמו ביום הכפורים".
השנה צום עשרה בטבת חל ביום שישי וסיומו יגלוש לתוך השבת, כך שניכנס לשבת בתחושה של עינוי. אין עוד צום שאנחנו מתענים בו במהלך יום שישי ואפילו ממשיכים לצום בליל שבת עד צאת הכוכבים. ללמדנו, עד כמה יש לזכור דווקא את גורמי החורבן לא פחות מאשר את החורבן עצמו.
עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי מסמלים את הסכנה שבאדישות, שעלולה לצמוח מתוך הליכה עיוורת אחר קונספציה שגויה. השנה הימים האלה מקבלים משנה תוקף. בשבת שמחת תורה קרסה עוד קונספציה. חווינו שואה של יום אחד בתוך מדינת ישראל. בשנה זו נדרשים אנו שוב להזכיר לעצמנו את סכנותיהם של האדישות, העיוורון והחידלון. אדישות עלולה להביא לאסונות גדולים בדיוק כמו שחווינו בחורבן הבית, בשואה הארורה ובמאורעות 7 באוקטובר.
