מלא כל הארץ 'פוזיציה'

האם גם לכם מזדמן להאזין לדוברים בתקשורת או לצפות בהם, ואחרי שמציגים את שמם ואת הנושא העומד על הפרק אתם כבר יודעים להגיד כמעט מילה במילה מה הם יגידו?! הכל בהתאם ל'פוזיציה' המוכרת של הדובר! האם בשלב הזה אתם עוברים תחנה? לשמיעת מוזיקה? או מסתקרנים לשמוע איך הדובר הנכבד נאלץ להתפתל ולהסדיר את תגובתו למה שמתרחש על פי מה שמתאים ל'פוזיציה' שלו?! או שאתם מבקשים לחסוך מעצמכם את הסיטואציה שלעיתים היא מכמירת לב, לשמוע או לצפות באדם אינטליגנטי שנאלץ להוכיח בוירטואוזיות מילולית שה'יום' הוא בעצם 'לילה', שה'הישג' הוא בעצם 'כשלון', שה'בעד' הוא למעשה 'נגד' וש'טובת העניין' היא לא יותר מאשר 'אינטרס צר'? או לשמוע אותו 'מדקלם' דף מסרים שהוכתב לו ע"י הממונים, ללא שיהיה תמיד קשר בין השאלה לתשובה, ולעיתים ניכר שזה גם לא מה שהוא 'באמת' חושב?! אלו רגעים עצובים.

לא תמיד ניתן להגיע למסקנה ברורה האם הדובר באמת מאמין במה שהוא אומר, כי מהיום שבו ה'פוזיציה' קיבלה לגיטימציה ציבורית אבד האמון. הספק מקנן בלב האם הדובר חושב ש'הציבור טיפש'? או שמלכתחילה הדובר מדבר אל ה'בייס' שלו, 'לשכנע את המשוכנעים' בלבד, ולהם די באמירה התואמת את האג'נדה שלהם, בין אם היא תואמת את המציאות ובין אם לאו.

לכל אדם וקבוצת אנשים צריך שתהיה אידאולוגיה בה הם מאמינים, ואג'נדה הנגזרת ממנה ואותה הם מתאמצים לממש בחייהם האישיים והציבוריים. היא נותנת טעם לחייהם. מותר גם לבעל אג'נדה לפעול כדי לשכנע אחרים בצדקתה ולנסות לרתום אותם למימושה. אבל צריך למתוח קו אדום, ברור, בין 'אג'נדה' שהיא לגיטימית, לבין 'פוזיציה' שהיא לא.

כוחה של האידאולוגיה והאג'נדה היא ב'אמת' שבה ושאותה היא מייצגת. באובדנה היא מאבדת את תוקפה המוסרי והיא יכולה לדור בכפיפה אחת עם בעלי דעה אחרת. כאשר המציאות סותרת את האג'נדה נכון להודות בכך! בעל ה'פוזיציה' הפך את האג'נדה שלו לאינטרס. לכן אין לו יכולת להודות שיש מציאות שסותרת אותה והוא ינסה לגייס את יכולותיו האינטליגנטיות והרטוריות כדי להוכיח, שהמציאות דווקא תואמת את האג'נדה.

ראו זה פלא! מלא כל הארץ 'פוזיציה' והארץ אינה גועשת ורועשת, והחברה עוצמת את העיניים! אולם היא עלולה לשלם על כך מחיר כבד, כי האמון ההדדי, שהוא התנאי לקיומה, הולך ונאבד, ואחדות אין!

בפרשה הקודמת קראנו על חטא המתאוננים והצבענו על בעיה שורשית וחמורה: חוסר רצון לשאת באחריות לכניסה לארץ ולמלחמה על ירושתה. היא לא נפתרה. בפרשתנו היא צפה בצורה חמורה בחטא המרגלים – דוגמה קלאסית של 'פוזיציה'. המרגלים לא באו באמת ל'תור' את הארץ ולבחון אותה. מלכתחילה, כבר לפני שיצאו למשימתם היתה להם אג'נדה ברורה. בקשת משימת הריגול היתה גם היא סוג של תואנה – להוציא את דיבת הארץ, לחפש אליבי כדי לשכנע את העם לא להיכנס אליה:  "לפי שג' דעות היו באותה עצה. כי הקב"ה אמר 'ויתורו', שיש במשמעתו גם לשון 'יתרון' כי רצה הקב"ה להראות להם 'יתרון הארץ' על כל הארצות וכו'. אבל ישראל רוח אחרת היתה עמהם כי תמיד היו מבקשים תואנה לשוב מצרימה וע"כ אמרו 'ויחפרו', שיש במשמעתו לשון 'חרפה' כי ערות הארץ רצו לראות כדי שיהיה להם מקום לילון ולומר 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'. אבל מ"מ לא בקשו שיוציאו מלבם דבה שקרית. והמרגלים השחיתו התעיבו יותר ממה שבקשו מהם והוציאו מלבם 'מלין שקרים' כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה לכך נאמר 'וירגלו אותה'. כי 'רגל' לשון 'רכיל' וכו'". (כלי יקר במדבר יג ב).

גם כאשר הם מביאים מנפלאות פירות הארץ הם נאמנים ל'פוזיציה' ומשתמשים בהם ליצר דמוניזציה והפחדה מפני הכניסה לארץ.

המחיר היה כבד ביותר. ארבעים שנה במדבר ומותם של כל בני הדור.

ולנו, נותרה המשימה לתקן את חטא המרגלים, וכמו כן לא להשלים עם תופעת ה'פוזיציה'.

(שלח לך תשפ"א)