מחלוקת לשם שמים

לפני שנים רבות, כך שמעתי מפי דודי, ר' שמואל הכהן איש ירושלים, הגיע ר' יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי לישיבת "עץ חיים", לבחון את תלמידיה. השבת שחלה בסוף אותו שבוע – כמו השבת דנן – שבת ראש חודש הייתה, ור' יחיאל-מיכל החליט לשאול את השאלה האולטימטיבית: מה דינו של אדם שהאריך בסעודה שלישית בשבת ראש חודש, שנמשכה אל תוך הלילה של מוצאי שבת של חול, האם יאמר "יעלה ויבוא" בברכת המזון או לא? הילד הראשון אליו ניגש חשב לרגע, ואחר השיב: "לא, לא יאמר, שהרי כבר חול הוא". ניענע ר' יחיאל-מיכל בראשו לשלילה, ופנה אל חברו היושב לידו: "נו, ואתה מה אתה אומר?". השני, ששמע את תשובתו השגויה של הראשון, מיהר להכריז: "ברור שצריך לומר יעלה ויבוא". להפתעתו, אף הפעם ניענע ר' יחיאל-מיכל את ראשו בשלילה. "ואתה", פנה לדודי, "מה אתה אומר?". דודי, שפיקח גדול היה, השיב כהרף עין: "ברור, יש בזה מחלוקת". ליטף ר' יחיאל-מיכל את ראשו, ואמר: "אכן, צדקת". "מכאן", הוסיף דודי ואמר, "למדתי לקח חשוב לחיים: מחלוקת זה דבר טוב…"
המכיר את תורת ישראל, יודע שכולה רצופה מחלוקות. המקרא והתלמוד, ספרות ההלכה והפוסקים, רוויות במחלוקות אינספור. בניגוד לתדמית – שניזונה במידה רבה ממחלוקתו של קורח – חכמי ישראל לא ראו במחלוקת כשלעצמה דבר רע, שהרי מסוגלת היא להביא לבירור האמת ולבירוא השקר. אכן, במה דברים אמורים? רק במחלוקת שהיא לשם שמים, שהשותפים לה מכוונים לבם לאמת ומתנצחים זה עם זה לתכלית ראויה ולא לשם שיקולים זרים ופסולים.
כידוע, מחלוקת קורח ועדתו הייתה דגם ואב טיפוס למחלוקת שלא לשם שמים, שאין מאחוריה אלא רדיפת שררה, קנאה ותאווה. בעוד שדמותו של קורח זכתה להארה גדולה, נותרה בצל מסוים "עדתו".
אכן, עיון בפשט הפסוקים עשוי ללמד שבקרב "קורח ועדתו" עצמו היו מחלוקות פנימיות. ולפיכך דייקו במשנת אבות ואמרו: "מחלוקת קורח ועדתו" ולא אמרו מחלוקת "הלל ושמאי ועדתם", לפי שהם היו חטיבה אחת, ואילו בין "קורח" לבין "עדתו" היו מחלוקות: בראשית נאמרה לשון יחיד –"ויקח קורח", ורק בסמוך נאמר שחברו אליו גם "דתן, ואבירם, ואון בן פלת, ואנשים מבני ישראל". בהמשך אמנם נאמרה הפרשה בלשון רבים, ואף משה מדבר "אל קורח ואל כל עדתו" (פסוקים ה, ו), אך בהמשך משה דובר שוב רק אל קורח (פס' ח), וקורא בנפרד "לדתן ואבירם", שנתפסים כסיעה נפרדת, כשאון בן פלת נעלם לחלוטין מן האופק (וכמו שפירשו חכמים, בעצת אשתו שהצילתו).
ממשנת אבות למדנו שמחלוקת אינה דבר שלילי. נהפוך הוא: "סופה להתקיים" ולעשות פירות. דעות חולקות עשויות להיות כלי מחזיק ברכה, מפרה, מתסיס ומבקר. אך תמיד יש לשים לב לגורם שמניע את גלגלי המחלוקת.
המוטיבציה למחלוקת יכולה להתעטף ב"יראת שמים" מזויפת ("טלית שכולה תכלת – חייבת בציצית?"). מחלוקת מעין זו פסולה מעיקרה. לא כן מחלוקת לשם שמים, כמחלוקת הלל ושמאי, שנועדה לברר את ההלכה, ללבנה ולהעמיד תורה על תלה.
בהקשר זה, ובימים שחסידות סלונים שרויה בליבה של מחלוקת סוערת, לא למותר להזכיר שתי אמירות חשובות שכתב מורה דרכה ואדמו"רה הקודם, הרש"נ ברזובסקי זצוק"ל, בספרו "נתיבות שלום" (שם שנבחר לבטא, מעבר לאזכור שם המחבר, כרגיל אצל יהודאין גובראין, גם את היותה של תורת ישראל תורה ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום").
בפירושו לפרקי אבות, הוא מתייחס למשנתו של הלל: "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", וכותב : "יש להבין מה שנקט בלשון ציווי "הווי מתלמידיו של אהרן" שלא מצינו כן במקום אחר, וכדאיתא להלן: "כל מי שיש בו שלושה דברים הללו עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו", ולא נאמר "הווי מתלמידיו של אברהם אבינו"?
ויש לבאר מדוע המידה של שלום גדולה מכולן. ועל דרך זה מצינו עוד בהפלגת מעלת השלום, וכמו במסכת דרך ארץ זוטא, שיש פרק שלם בסופה הנקרא פרק השלום, וכל משנה בפרק זה מתחלת "גדול הוא השלום", ואיתא שם: אמר רבי יהושע: גדול הוא השלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום"… ומאידך מצינו בגודל פגם המחלוקת…שהמחלוקת נובעת בשורשה מכך שכל אחד הוא כוח נפרד וישות נפרדת, היפך האחדות של מידת השלום. וכמאמר צדיקים שאהבת ישראל מביאה לאהבת ה', שאין הכוונה בתור סגולה, אלא שעל ידי אהבת ישראל, שיהודים בטלים זה לזה ואינם מהווים ישות לעצמם, זה מביא לאהבת ה' ".
במקום אחר, על משנת רבי אליעזר שאמר: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", מוסיף בעל "נתיבות שלום": לכאורה יש להבין מה הוסיפו בדבריהם יתר על מאמר הכתוב "ואהבת לרעך כמוך"?
ויש לומר כמו שמצינו ברמב"ם (הלכות דעות, פרק ו) שמפרש האי מצווה [=מצווה זו] "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו",
והיינו שהוסיף הרמב"ם משמעות יתירה במצוות 'ואהבת לרעך כמוך' שצריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו. והמקור לזה הוא מדברי התנאים הללו, שלא אמרו רק "יהיה כבוד חברך כשלך" אלא "חביב עליך כשלך", והיינו דהמצווה כוללת שצריך לספר בשבחו וכו' שהיא מדרגה נעלה יותר באהבת הזולת. והביאור בזה כמאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים ט, ד). ולכאורה יש להבין במה נתייחדה מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' יותר נשאר המצוות שהיא "כלל גדול בתורה"?
אכן, משמעות הדברים שהיא כלל גדול להגיע באמצעותו לכל התורה כולה. והוא על פי מאמר ה"בעל שם טוב" הקדוש על הפסוק "אנכי עומד בין ה' וביניכם", דטבע האדם שיש בו אנוכיות וישות, והאנוכיות עומדת בין ה' וביניכם, שהיא מחיצה המפסקת בין יהודי לשם יתברך. ונמצא כי הדרך להגיע לכל התורה היא על ידי ביטול האנוכיות העומדת בין ה' וביניכם… וכמאמר צדיקים שאהבת ישראל היא סגולה לאהבת ה', והיינו מפני שכל עוד האדם לקוי בישות ואנוכיות אינו יכול להגיע לא לאהבת ישראל ולא לאהבת ה', וראשית ביטול האנוכיות היא על ידי אהבת ישראל.
אכן, "דברי פן חכם חן", חכם הרואה את הנולד, שדומה כי כל המוסיף עליהם – אך יגרע. וראוי שחסידיו ותלמידיו המבקשים לילך בדרכו, דרך השלום, יאמצו את הדברים אל חיקם ויסמיכו מחשבה למעשה, ולא המדרש עיקר, אלא המעשה.
(קרח תשע)