פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מערכות יחסים בתוך המשפחה היו מאז ומעולם דבר נפיץ ביותר. יחסי כלה וחמותה, יחסי הורים וילדים, ויחסי אחים ואחיות בתוך המשפחה, סיפקו דרמות מרתקות, רוויות יצרים, אהבות, קנאות ושנאות, שנסתיימו לא אחת בתוצאות כואבות.
בפרשת השבוע, אנו עדים לפרק נוסף במערכת היחסים המורכבת שבין משה רבנו ליתרו חותנו. אם נזכור שיתרו היה "פוטיאל", כהן דת לא יהודי, שפיטם עגלים לעבודה זרה, ואף הנציח אותם באחד משמותיו, נבין עד כמה הייתה מערכת יחסים זו עשויה להיות רגישה.
בכל הפרשה הגדולה של הנסים, המכות וקריעת ים סוף נאלם-נעלם קולו של יתרו. נקל לשער ש"אדישות" זו (כך לפחות על פני השטח, ולפי פשוטו של מקרא) לגורל חתנו ונכדיו, ול"פיתרון הסופי" שנגזר על עמם, היה כואב, צורב, וצפוי היה להיתקל בתגובה קשה ביותר של משה רבנו.
כאילו לא די בכך, מופיע יתרו לפתע בראש הפרשה כ"מושיע ופודה", כמו משומקום. במקום להתנצל על הידרותו בשעות הקשות, להביע דאגה, הוא מתחיל ל"תת עצות". ולא רק כמציע ענוותן, אלא כאדם תובעני, אקטיביסט ואסרטיבי, המשתלט על השיח ומצפה שהכול יסורו למוצא פיו.
יתרו, אורח לרגע, מגלה כל פגע ומצהיר עליו בראש חוצות. "מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם; מדוע אתה יושב לבדך, וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב. לא טוב הדבר אשר אתה עושה!".
משל לא די בכך, מוסיף ו"מברך" יתרו את חתנו, אדון הנביאים, בלשון קשה, מעין קללה כפולה ומכופלת, יחידאית במקרא: "נָבֹל תִּבֹּל! גַּם אַתָּה! גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ!". כולכם הולכים לאבדון.
וכאילו גם בכל אלה לא די, מסיים יתרו ב: "כָּבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר. לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". בנוסח הלשון העממית בת ימינו: עזוב, אתה לא-יוצלח. כישלון טוטאלי. זה "גדול עליך".
דווקא לנוכח אמירות קשות אלה, יש ללמוד הרבה מתגובת משה. אילו רצה, היה יכול לסנוט בחמיו: "איפה היית עד עכשיו? רק לתת עצות אתה יודע?". לחלופין, יכול היה להשיב לו באותה מטבע-לשון בוטה, בנוסח הישראלים בני ימינו: "מי אתה שתבוא ותגיד לנו מה לעשות? מה בכלל אתה מבין?".
משה, ה"ענו מכל האדם", נוהג באופן שונה לחלוטין מאותם מקצת רבנים בני ימינו, 'יודעי-כל' בעיני עצמם, שהניסיון להורותם עצה טובה ודרך ראויה נתקל לא אחת באטימות וביהירות, וכמוהו – כמאמר אחד מגדולי משוררי המגזר וסופריו – כ"צער גידול רבנים".
לשמע דברי חותנו, משה רבנו מרכין את הראש, שומע, מאזין. מקשיב. מַפְנִים, ואינו בוש להודות בטעותו. לסוף, מקבל הוא בלב שלם ובהכנעה את עצת חותנו.
משה רבנו יודע שאפילו מנהיג הדור, גדול שבגדולים, אדון הנביאים, איש הא-להים, חתן "פרס ישראל", אינו תמיד חף מטעויות. גם עושה הנסים, שהוציא את עמו משעבוד לגאולה, עשוי להיכשל. בקטנות ובגדולות. בהנהגה לא ראויה, בטיפשות-פה, באמירה אומללה מלבינת פנים, בפגיעה שלא לצורך.
ה"דיבר האחד-עשר" מצווה את משה רבנו ואת כולנו להיות רגישים לביקורת, פחות יהירים, פחות גאוותנים. לא להיות בטוחים שתמיד כל החוכמה נמצאת אצלנו ורק אצלנו.
זוהי גדולתה של גדלות רוח אמתית. זהו כוחה של מנהיגות ראויה. היכולת לשמוע ביקורת, להודות בטעות, ולפעול בהתאם. "וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר".
משה אינו רק מקשיב (או, כמנהג ימינו, עושה עצמו מקשיב), אלא גם מיישם את המלצות המבקר.
הרבה דו"חות ביקורת נערמים על מדפי משרדים, מעלים הררי אבק, ומושמים בפינה נשכחת דקות לאחר שניתנו. לא כן נוהג משה רבנו. הוא יודע היטב שהביקורת נאמרה מלב אוהב, מלב כואב, והיא ("אפילו") עשויה להיות מוצדקת. משה רבנו יודע שביקורת זו נאמרה בתום לב, מתוך רצון לשפר ולשכלל, ודברים היוצאים מן הלב – סופם שייכנסו אל הלב.
כך, בימים ההם, ולוואי ונלמד מהם שיעור גדול, בימינו ולימינו אנו.
(יתרו תשפ)
