מערכת שבתוןד"ר חיים זיכרמן
הבחירות לכנסת ה-20 שבאו טרם זמנן, מעלות שוב את שאלת משקלן של המפלגות החרדיות כגורם מכריע בבניית קואליציה עתידית.
מאז שנת 1977 החרדים הם ציר מרכזי בפוליטיקה הישראלית. למעט שלוש ממשלות (שאחת מהן היא הממשלה הנוכחית), ב-37 השנים האחרונות החרדים הם חלק בלתי נפרד מהממשלה בישראל והם מהווים לשון מאזניים קואליציונית. התיקו שבין גושי הימין והשמאל הגדיל את כוח שתי המפלגות – ש"ס ויהדות התורה, והפך אותן למחוזרות עוד לפני הבחירות. מדוע ראשי הממשלה מעדיפים את המפלגות החרדיות? יש לכך כמה סיבות:
ראשית – יציבות. למפלגות החרדיות יש קהל מצביעים קבוע והן כמעט חסינות מפני שינויים במצבי הרוח הכלל ישראליים. בשונה ממפלגות שעולות ונופלות במהירות מסחררת במציאות הפוליטית הישראלית, כוחן האלקטורלי העתידי של המפלגות החרדיות מובטח ואף נמצא בעלייה מתמדת. חריגה לכך בבחירות הבאות היא מפלגת ש"ס, שמתמודדת לראשונה בהיעדרו של פטרונה הרוחני, הרב עובדיה יוסף, עובדה שעשויה לבוא לידי ביטוי בהקטנת כוחה.
שנית – מונרכיה. המפלגות החרדיות הן בעלות אופי מונרכי. הן נשענות באופן מוחלט על מנהיגיהן הרוחניים הקובעים את עמדת המפלגה ואת זהות נבחריה. משכך אין צורך לחזר אחרי קהל הבוחרים כולו, וההשקעה במנהיגים הרוחניים ובנבחרי המפלגות (שכמעט לא משתנים במשך עשרות שנים) משתלמת בהיבט הפוליטי הבינוני.
שלישית – מחיר. המצע של המפלגות החרדיות סקטוריאלי. קל יחסית להשביע את רצונן המסתכם בעיקר בשימור הסטטוס-קוו והתקציבים הייחודיים. נוסף על כך, מפלגת יהדות התורה באופן מסורתי איננה חברה בממשלה אף בהיותה בקואליציה, ונבחריה אינם דורשים תפקידי שרים. משכך, צירופה לקואליציה הוא זול אף בהיבט המיניסטריאלי.
רביעית – גמישות מדינית. אף שמרבית הציבור החרדי מחזיק בדעות ימניות, הרי שהמנהיגים החרדים הם בעלי עמדות מרוככות בהרבה, והמפלגות החרדיות לא מנעו את הסכם אוסלו ואת ההתנתקות מחבל עזה. ללא תמיכתם החלקית, מהלכים אלו לא היו מתאפשרים פוליטית. בשונה מהציונות הדתית, החרדים אינם רואים אידיאל בארץ ישראל השלמה, וידועה פסיקתו המפורסמת של הרב עובדיה יוסף שלפיה החזרת שטחים תמורת שלום איננה אסורה הלכתית. גם שאר המנהיגים הם בעלי עמדות פרגמטיות ושוקלים כל דבר לגופו. מכיוון שאופן ההצבעה של חברי הכנסת החרדים מסור לרבנים, הרי הם אלו שיכריעו בסופו של דבר ביחס ליוזמות שלום עתידיות.
על רקע מאפיינים אלו, נקל להבין מדוע החרדים הם השותפים הטבעיים של מפלגות השלטון. ואולם, הציבור הישראלי מחזיק בדעה שונה. כך למשל עולה מסקר שנערך ב'מקור ראשון' (5.12.2014), ולפיו כמחצית מהציבור הישראלי (ומרבית הציבור החילוני) מתנגדים לכניסת החרדים לממשלה. הנתון הזה משמעותי ביותר על רקע היעדרם של החרדים מהממשלה האחרונה, שכישלונותיה אינם מיוחסים אליהם. ובכל זאת, הציבור מתנגד לחיבור הטבעי שבין מפלגת השלטון והחרדים. זהו תמרור אזהרה המחייב את הציבור החרדי להסתכל אל מאחורי הכתף ולבחון את הקשר עם החברה הישראלית.
אסטרטגיית יבנה וחכמיה
ההנהגה החרדית בדור הראשון למדינה טמנה בחובה אחריות רוחנית לכלל המדינה, אך התחלפה עם השנים באסטרטגיית "יבנה וחכמיה" המבקשת להציל את הקהילה החרדית מן החילוניות בבחינת "אני את נפשי הצלתי". בדור השני התקפד הציבור החרדי פנימה, תוך שהוא מקיף עצמו בחומות קדושה. בשנות השבעים והשמונים, תהליך ההתכנסות החרדי שכלל את זניחת המאבק על אופייה הדתי של המדינה, התקבל יפה בקרב החברה הישראלית, כשהממשלה עצמה התמסרה לתהליך ההיפרדות תוך שהיא מאפשרת אותו בדרכים שונות.
ההתכנסות אל תוך אזורים מתוחמים והזנחת רשות הרבים, סייעה לאתוס החרדי להיבנות סביב עצמו, אך גבתה עם השנים מחיר כלל ישראלי כבד. היעדר הדיאלוג עם הישראליות הוביל לניתוק רעיוני. בדור הנוכחי, הרוב הישראלי, לרבות חלקים ניכרים בציונות הדתית, רואה את החרדים כנטע זר שאינו שייך להם. הזרות הובילה לניכור, והפכה עם השנים לאיבה. הסקר הנוכחי ממחיש זאת שוב.
כעת מוטל על הדור הנוכחי לחדש את החוזה החברתי שבין שתי הקבוצות. הציבור החרדי, המונה עוד מעט מיליון נפש, צריך להתייצב בחזית האחריות הרוחנית והגשמית כלפי כלל ישראל. החברה החרדית יכולה להשמיע את קולה בסוגיות אזרחיות אוניברסליות הנוגעות לחברה הישראלית, ולא רק בסוגיות פרטיקולריות פנים חרדיות. מצד שני, על החברה הישראלית מוטל לפתוח את שעריה בפני אלפי החרדים המבקשים להשתלב בשוק העבודה בלי לאבד את זהותם החרדית.
הציונות הדתית הנטועה בשני העולמות, הדתי והישראלי, עשויה להיות ציר מרכזי באיחוי השסע החברתי. זה הזמן לחידוש הברית בין החברה היהודית כולה – חרדים, דתיים וחילוניים.
***
(הכותב הוא ד"ר למשפטים, מרצה בקריה האקדמית אונו, וראש צוות הפיתוח במכון החרדי למחקרי מדיניות).
(וארא תשעה)
