בין ר' אמנון ממגנצא לאבי לניר

ישי אילן , אלעזר

כולנו מכירים את הסיפור על ר' אמנון ממגנצא (אור זרוע הלכות ר"ה) שהיה צדיק, עשיר, מיוחס ויפה תואר, ונדרש להמיר את דתו, סירב, וקידש את ה'. הוא נתייסר על כך יסורים נוראים במצוות ההגמון ומחמתם יצאה נשמתו בטהרה לאחר שחיבר את הפיוט המרטיט – "ונתנה תוקף" .
הסיפור– משקף מציאות שכנראה הייתה או דומות לה היו, ומהווה את הבסיס ההיסטורי לפיוט זה. הסיפור – ככל שארע, התרחש ביום השני של רה"ש על אף שהוא מתאים שבעתיים לאווירת יום הכיפורים, ומתאר קידוש ה' יוצא דופן שמסתיים בדרך השמורה לצדיקים בלבד.
כמעט אלף שנים לאחר מכן, בקיבוץ בית השיטה במדינת ישראל הריבונית, יושב יאיר רוזנבלום הרחוק מאוד מדמותו של ר' אמנון, וכותב מנגינה לפיוט זה לזכר 11 חיילי בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים.
על המנגינה הזו ניתן לומר את שאמר עגנון על ספריו "כתבתי את ימים נוראים ועוד ספרים" ובהיבטים מסוימים יש הקונה עולמו בשעה אחת ויש הקונה עולמו במנגינה אחת.
מחר לפני 40 שנה, נשמעה צפירה שפתחה את מלחמת יום הכיפורים, ושינתה לעד את פני המדינה והעם. הדברים הבאים מוקדשים לאלו שמסרו נפשם במלחמה, ולמסירות נפש בכלל ולקשר שלה ליום כיפור ותשובה.
אנו מזכירים בתפילה מחר את עשרת הרוגי מלכות, דרך מקדשי ה' בימי הביניים כר' אמנון ובימינו אלו 11 חיילי בית השיטה שלזכרם הולחן הפיוט "ונתנה תוקף", וחבריהם במלחמתו הארוכה של עם ישראל על תקומתו בארצו.
נשאל, מה הבסיס לכך שאנו מאמינים בסיועה של זכות אבות? מדוע אנו אומרים ברה"ש "ועקידת יצחק לזרעו ברחמים תזכור"? ככל שמדובר בברית שהקב"ה כרת עם האבות, זה מובן. אבל ככל שמדובר במעשיהם?! מה הבסיס לכך שבזכות מסירות נפשם של האבות, הקב"ה יכריע את דיננו לטובה? הרי זו אנטי תיזה של תורת הגמול ! מהו הבסיס לכך שבניגוד לכל שיטות המשפט, אשר בהן זכות אבות אינה עוזרת, אלא האדם נדון רק לפי מעשיו שלו, אנו מאמינים שבעומדנו בדין – זכות אבותינו תגן עלינו?
שאלה זו מביאתני לאחד מימי הכיפורים שבהם התפללתי בישיבת הר עציון – כור מחצבתי – ומו"ר הרב עמיטל זצ"ל ראש הישיבה, החליט כי מאותו יום כיפור ואילך, תלמידי הישיבה והמתפללים בה לא ייצאו ב'יזכור' (כפי שהיה נהוג עד אז) – גם אם יש להם הורים. אלא, שהרב כדרכו מהיכרותו את נפש התלמידים, אמר שמי שיש לו הורים יכול בזמן הזה לחשוב על מישהו שיייתכן שלא אומרים עבורו כעת 'יזכור' בבית הכנסת.
אותי כבחור צעיר זה מאוד ריגש. אינסטקטיבית, וללא קשר לשאלה האם הוא עונה על ההגדרה של מי שאין אומרים עבורו 'יזכור', חשבתי על אבי לניר. סא"ל לניר הי"ד, היה מפקד טיסת בחיל האוויר במלחמת יום הכיפורים. הוא היה עילוי. מושלם עד כמה שבן אנוש יכול להיות ונועד לגדולות. אולם לא בשל כך חשבתי עליו. סיפורו יוצא דופן. לניר נפל בשבי הסורי אחרי שמטוסו נפגע. הוא היה השבוי הבכיר ביותר של צה"ל במלחמה. לפי הידוע לנו הוא ידע את אחד הסודות הכמוסים ביותר של המדינה, וכנראה שגם הסורים ידעו שהוא יודע. הוא צנח חי והגיע לקרקע בריא ושלם, עונה למוות אך לא הסגיר את סודותיו. הוא לא נשבר בחקירה והיום אנו יודעים עד כמה הדבר נדיר. מאז התוודעתי לסיפורו, מסירות הנפש שלו נגעה לליבי בצורה יוצאת דופן, בלי לפגוע כמובן בכל מקדשי ה' ומוסרי הנפש הרבים בכל הדורות.
לימים חשבתי, שייתכן כי הרב עמיטל לא ביקש אך ורק להעסיק בזמן "יזכור" את מי שיש לו הורים, אלא יותר מזה. ייתכן, שבכך רצה ליצור מחויבות של מי שזכה וחי בארץ הזו – למי שמסר את נפשו עליה. עצם המחויבות – גם אם אין היא מניבה תוצאות, עצם התהליך – בדיוק כמו שתשובה מקדשת את התהליך, יש בו להצדיק זקיפת זכויות, של מקדשי ה' בעבר – עבורנו, ולו בשל מחויבות שכל אחד מאיתנו מרגיש כלפי דמות כזו או אחרת, מחויבות במובן הפשוט ביותר של המילה, שהאדם שואל את עצמו, כיצד אני יכול להיות אדם טוב יותר, כדי להיות ראוי לקורבנם של אלו שאינם כבר איתנו היום. ייתכן שזהו הבסיס לכך שאנו מבקשים מהקב"ה שיסלח לנו בזכות האבות ובזכות מסירות נפשם של אבותינו בכל הדורות, החל מעקידת יצחק ועד ימינו אלו.
הסיפור על ר' אמנון, מייצג את כל הסבל וההשפלה של הגלות מחד גיסא, ומאידך גיסא את ההתעלות של מי שעל אף זאת הצליח לנצח וקידש את ה' בחייו ובמותו, כאשר המנגינה חוברה על ידי מי שבמידה מסוימת מייצג את האנטי תיזה לר' אמנון, צבר, קיבוצניק, ישראלי גאה, שכתב את הלחן לזכר אחד עשר לוחמים אשר בנסיבות הפוכות לחלוטין מר' אמנון – במדינת ישראל עצמאית וריבונית שבה אף אחד לא יכול לדרוש מיהודי להמיר את דתו, נחלצו בדיוק כמוהו למסור את נפשם. החיבור – מצמרר. כל שנה מחדש, כאשר אני שומע בתפילה את המילים הללו בלחן הזה – עובר בי רעד. בפראפרזה על דברי ר' נתן בגמרא במסכת בבא מציעא בסיפור על "תנורו של עכנאי" ביחס לתגובת הקב"ה על ההתנצחות בבית המדרש -"קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני בני", אומר, כי איני יודע מה קורה בעולם האמת וגם אין לי דעה בנושא, אבל אם באמת אותן נשמות טהורות של מי שחיבר את מילות הפיוט, ושל מי שעבורם הולחן, עומדות ושרות יחד ב"ישיבה של מעלה", כשאנו אומרים אותו ב"ישיבה של מטה", אין מרטיט מזה.
החיבור המיוחד – אשר מתחיל בקידוש ה' של ר' אמנון ונגמר בקידוש ה' של אותם בחורים מבית השיטה, כמו גם בין ר' אמנון שקידש את ה' כשסרב להמיר את דת ישראל עד כדי מסירת הנפש, לבין אבי לניר שמסר את נפשו כשסרב להסגיר את סודות מדינת ישראל אף במחיר חייו – אין חזק ומרטיט ממנו ואין איש אינו יכול להישאר אדיש אליו.
לא מן הנמנע, כי בחיבור מיוחד זה בין ה"יהודי" ל"ישראלי", במחויבות זו, ובקידוש ה' של כל אלו והאחרים, יש בכדי לפתוח שערי שמיים, ולקיים בנו האמור בסוף הפיוט "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".

תשע"ה