הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בפעם הקודמת הסברנו מדוע מערך כשרות פרטי הוא האפשרות הפחות מוצלחת במציאות של ימינו, ויש לתמוך בכשרות ממלכתית. ואולם, זו צריכה לעבור שינויים רבים על מנת שהיא תוכל לפעול כראוי. לביאור עניין זה יוקדשו דברינו הבאים.
ראש לכל, יש לבטל את האוטונומיה של רבני הערים בתחום הכשרות. לא יעלה על הדעת שבערים שונות יתקיימו קריטריונים שונים למתן כשרות. דרישות הכשרות צריכות להיות אחידות בכל הארץ. בהתאם לכך, גם המשגיחים צריכים לעבוד תחת קריטריונים והסדרי עבודה קבועים וברורים כלל-ארציים. על המשגיחים יחולו קריטריונים מחמירים השייכים לכלל עובדי הציבור: מדרגות שכר קבועות, פיקוח חיצוני, קוד אתי וכו'. לא יעלה על הדעת שהמשגיחים יעשו ככל העולה על רוחם, ושחלקם לא יגיע כלל לעסק שעליו הוא אמור להשגיח.
יתירה מכך, היות שבסופו של דבר הכשרות מבוססת על אמון ואיננה תלויה אך ורק בהשגחה, חשוב להטמיע בקרב בעלי העסקים את חשיבות הדאגה לכשרות המקום. אם כל בעל עסק שמבקש כשרות, יידרש לעבור הדרכה קצרה בנושא כשרות המזון (בימינו אפשר לעשות זאת באינטרנט באופן פשוט ביותר), הרי שהדבר גם ימנע טעויות הנגרמות מחוסר ידע, גם יעזור לבעל המקום לפקח על עבודת המשגיח וגם ישתף אותו בתהליך ההשגחה.
נקודה נוספת נוגעת לזהות העובדים העוסקים בתחום. לא יעלה על הדעת שנותן הכשרות לא יסמוך על הכשרות שהוא עצמו מספק. לכן, בדיוק שכמו במערך הציבורי, הממונה על תחום מסוים איננו יכול להיות בעל עסקים פרטיים הנוגעים באותו תחום, כן יש לקבוע שכל מי שקשור בדרך כזו או אחרת לכשרות פרטית, פסול מלשמש בעל תפקיד במערך הכשרות הציבורי. כיום, ניתן למצוא משגיחים או שוחטים מטעם הרבנות, אשר בה בעת משמשים משגיחים או שוחטים מטעם כשרויות פרטיות, ומקבלים שכר כפול. דבר זה לא יעלה על הדעת. אדם העובד בשירות הציבור צריך להיות מוקדש אך ורק למלאכתו שלו, והוא איננו יכול לנצל את תפקידו כדי להרוויח כספים מהצד.
נקודה אחרונה מופנית אל הציבור המעוניין בכשרות. גם לאחר שכלול ותיקון מערך הכשרות הציבורי, לא ניתן למנוע את הקמתן של כשרויות פרטיות. מבחינת האדם הפרטי אולי מדובר בדבר מבורך, ואולם, יש לדעת שמבחינה לאומית-ציבורית, הדבר זורע הרס במערך הכשרות. מציאות זו מכבידה מאד על בעלי עסקים הנדרשים לרכוש כשרויות מסוגים שונים, כדי לספק פלח רחב יותר של אוכלוסיה, וגם על השכבות החלשות שנאלצות לשלם סכומים גבוהים כדי לרכוש מוצר תחת אותה השגחה פרטית. בנוסף לכך, הדבר פותח פתח ללחצים ולשחיתויות שונות במסגרת מאבקי השליטה על הכשרות במקומות שונים. אם כלל הציבור היה מתאגד סביב כשרות אחת בלבד, ובמקום לברוח להשגחות פרטיות היה מקפיד ופועל כדי לשמור על רמה גבוהה בהשגחה הקיימת, כל עם ישראל היה מרוויח מכשרות מוקפדת בהרבה יותר.
אבל בשביל זה צריך לשנות גישה: במקום לדאוג לעולם הבא הפרטי של כל אחד, עלינו לחשוב בצורה ממלכתית. צריכה משותפת ומאסיבית של ההשגחה הממלכתית לבדה, תתרום להעלאת רמתה, ואף גורם בעקיפין לכך שליותר בעלי עסקים יהיה אינטרס להשקיע בכשרות, עקב הקטנת העליות (ביחס לכשרות פרטית).
סוף דבר: כשרות ממלכתית זה דבר מבורך. ואולם, מצער מאד לומר, שכפי שהמערכת מתפקדת כיום, קיים ספק גדול אם כל מה שאנו מכניסים לפינו הוא כשר. סיפורים על טבחים ובעלי עסקים שעוברים על איסורי כשרות חמורים ביותר קיימים בלי סוף, ואצל כל הכשרויות – מרבנות ועד בד"ץ. ראוי היה אפוא שתחום זה יעבור מהפכה שלמה מהמסד ועד הטפחות בהובלת מועצת הרבנות הראשית, לאור כמה מהשיקולים שהעלנו ברשימות האחרונות. ובינתיים, אין לנו ברירה אלא להודות שההשגחה הטובה ביותר היא ההיכרות עם בעל המקום. הוראת חז"ל, לפיה "עד אחד נאמן באיסורין", מתגלה ככלל הבטוח ביותר לשמירה על כשרות האוכל, מאז ועד היום.
(ויקה"פ תשעז)
