הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשתנו אנו מוצאים את משה רבינו שולח פעמיים שליחים למלכים אזוריים. בפעם הראשונה, השליחים מיועדים למלך אדום, מתוך בקשה לעבור בארצו. תגובתו השלילית איננה משתנה גם לאחר הפצרות רבות, ולבסוף ישראל נוטים מעליו, ומחפשים דרך אלטרנטיבית. מנגד, בפעם השניה, עת נשלחים השליחים לסיחון מלך האמורי, לתגובה השלילית מתלווית גם יציאה בכוחות מזויינים. על כך מגיבים ישראל מיידית, ומכים אותו לפי חרב. בהזדמנות זו מספק לנו הכתוב תיאור היסטורי מעניין של הקורות הגיאוגרפיים של ארץ האמורי (במדבר כא, כז-לא):
"וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן כִּי עַז גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן. וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ. כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן. עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבוֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי".
האריכות בתיאור השירי הזה של כיבוש מואב, ושל האופן בו מואב נכבשה בידי סיחון מתמיה. התמיהה מתחדדת לאור מימרה מופלאה בקיצוניותה שמופיעה בתלמוד (חולין ס, ב):
"אמר ר' שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה… כיוצא בדבר אתה אומר, 'כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב וגו' ', מאי נפקא מינה? דאמר להו הקב"ה לישראל, 'אל תצר את מואב', אמר הקב"ה: ליתי סיחון – ליפוק ממואב, וליתו ישראל – וליפקו מסיחון; והיינו דאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון".
כלומר, ריש לקיש מגלה לנו שתכליתה של הפרשייה הזו אינו אלא ללמדנו שלסיחון לא היתה כל זכות על ארץ האמורי, וכי הוא עצמו כבש אותה ממואב. לפיכך, אין שום פסול בישיבתם של ישראל בארץ. התורה מבקשת להדגיש את שליטתו המלאכותית של סיחון באזור, ובכך להצדיק את מעשיהם של ישראל בכיבושה. מכאן אנו למדים שיש צורך להתעמת עם הטענות נגד זכותם של ישראל על ארץ שנכבשה בידיהם, וצריך צידוק ראוי לכך.
יתר על כן, עיון בפסוקי השירה הזו מלמדים את השלבים בהיאחזות של ישראל בארץ סיחון. מתחילה ישראל מכים את הארץ לפי חרב, לאחר מכן הם לוקחים את כל הערים ויושבים בהם, ולבסוף, הם יושבים בארץ האמורי. הדרגתיות זו מלמדת שאין אפשרות לרשת חבל ארץ בצורה מיידית, אלא מדובר בתהליך היאחזות ארוך יומין, התובע פעולות הדרגתיות ומובנות.
לא די בפעולת כיבוש גרידא, וגם התיישבות מקומית אין בה כדי להעביר את הבעלות על מחוז כזה או אחר. יש צורך בישיבה כוללת של האומה בחבל ארץ, בהיאחזות לא סקטוריאלית, כי אם לאומית, בשביל להכריע שחבל ארץ כזה או אחר הוא נחלת ישראל.
אולם, ברור לעין כל שהדברים אמורים דווקא לגבי ארץ האמורי. בארץ זו, שאינה נחלתם הטבעית של ישראל, יש צורך בצידוק ראוי לכיבושה, ולישיבה בה. אולם, בארץ ישראל עצמה לא נמצא צידוקים ממין דומה, למעט הקביעה בברית בין הבתרים, לפיה (בראשית טו, טז): "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה", וכדברי התלמוד (סוטה ט, א): "דאמר רב חיננא בר פפא: אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה, שנאמר: בסאסאה בשלחה וגו' ". כלומר, רק לאחר שעוון האמורי הושלם, הקב"ה גירשם מארצם, והעניק לנו את ארצנו. אך הענקה זו היתה הענקת נצח, והארץ נבחרה עבורנו, ולהיפך.
אולם, לקח חשוב ומשמעותי ראוי להלמד מכאן, והוא הקשר שבין הרמה המוסרית והערכית של אומה לאחיזתה בארצה. הכתוב מלמדנו שככל שאומה עומדת בסטנדרטים מוסריים גבוהים יותר, כן יציבות הקשר בין האומה לארצה עולה ועולה.
כאמור, ארץ ישראל נועדה עבור עם ישראל, אבל גם במצב כזה היה צורך לחכות לשחיתותם של האמוריים שתגאה. ארץ סיחון היתה שייכת למואבים, וכל זמן ששייכותם החזיקה מעמד, אי אפשר היה לישראל להשתלט עליה (כשם שמול מלך אדום נטו ישראל הצידה, כי לא יכלו לכבוש את ארצו). הווה אומר שירושתנו את הארץ, חרף הקשר ההיסטורי שלנו עימה, היא במידה רבה פרי של מעלתנו, ושל הפער המוסרי בינינו לבין אויבינו, העמים ששכנו בארץ (אם כי זמנית), לפנינו.
בימים אלה אנו, כאומה, עומדים בפני הכרעות קשות בנוגע לחיי חיילינו השבויים והנעדרים. על אף ריבוי המלל המיותר, שאיננו תורם במאומה לפתרון הבעיות האתיות והמהותיות, חשוב לציין נקודה אחת. אנו מחוייבים לחיילינו, ורמתנו המוסרית גבוהה בזכות זה. אנו שוקלים משקלים כבדים (ואינני בא לתמוך או לשלול עמדה מהעמדות שמתהלכות בציבוריות הישראלית. השאלה הזו גדולה עליי, כמו על רבים מהדוברים בה, לצערי), ומשלמים מחירים נוראיים בעבור מוסריותנו. אבל, זוהי תעודת הזהות שלנו. אכן, גם בשביל להביא חיילים לקבר ישראל אחרי שעשו את שליחותם, אנו בוחנים ולעתים אף משלמים מחירים כבדים. אנו דואגים וחוששים למשמעות של מחירים אלה מחד גיסא, אך מבינים את ערך האחווה העצומה שחייבת לשרור בין חיילי צה"ל ואזרחי המדינה, קשר בל-ינתק של ערבות ואחריות, של מחוייבות בכל מחיר. השאלה כבדה מנשוא.
לפיכך, כנגד הרוחות הנושבות אני מבקש להציע הצעת סניגוריה על אומתנו הנפלאה. על אף תרבות הספינים, וחוסר האמינות הנורא ששורר בציבור הרחב ביחס למנהיגות המסואבת והרופסת שנקרתה עלינו, מכל מקום דומה שאין יהודי אחד במדינתנו שלא הקשיב בשבועות האחרונים לצו מצפונו, שלא נשא פניו אל השמיים וביקש עצה טובה למנהיגינו, שלא התחבט בינו לבינו בשאלות מוסר הרות גורל. זה ייחודנו. אנו מתבלטים, אנו מעריצים את לוחמינו, ומשוכנעים במחוייבותנו המלאה כלפיהם, גם אם אין לנו יכולת לממשה. כך נבראנו, רחמנים בני רחמנים. וכל מי שאין בו רחמנות חזקה עליו שאיננו מזרע אברהם אבינו: רחמנות על גיבורינו, רחמנות על כלל אזרחי המדינה, רחמנות על תדמיתה של המדינה וכח הרתעתה.
נתפלל שיהיה ברחמנות עצומה זו שהתעוררה בלב כולנו, בכדי לרומם את רוחה של האומה, להעיר אותה ממרבץ האדישות והציניות אליהם שקעה לתעצומות נפש של כח אזרחי, לניקוי אורוות יסודי בדרכו של המוסר היהודי האותנטי, המתלבט וחוקר, החי וכואב.
"שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם, אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ. כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים.
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה' עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים. וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". (ישעיהו נא, ז-יא).
(חוקת תשסח)
