הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)איש על מחנהו ואיש על דגלו הוא ביטוי בו משתמשים לרוב כאשר מבקשים לטעון ובצדק כי אחדות אין פירושה טשטוש. פעמים רבות דווקא תביעת האחדות מביאה לרמיסת זכויות ולהכרתת יחודיות (כך לדוגמה ביאר הנצי"ב את פרשת מגדל בבל), וכל העולם הרחב של המחלוקת המבורכת ושל הגיוון המקסים נכבש תחת אלימות האחדות. פרשת השבוע שלנו אכן מבטאת עובדה זו, ומעצבת את מחנה ישראל במדבר בדרך מיוחדת: לכל שבט מפקד משלו, דגל משלו, סדר מסע משלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו.
אימתי הופכת הדגלנות לאסון ? בדרך כלל הדבר מתרחש באחד משני מקרים. המקרה האחד הוא חוסר הנכונות של דגל אחד להכיר בלגיטימיות של הדגל האחר. ממשנתו של הרב קוק זצ"ל למדנו כי האמת היא שלא זו בלבד שיש ריבוי דגלים לגיטימיים, אלא שהם אף חיוניים. הדגלים השונים מגינים איש על רעהו מפני סכנת ההקצנה וההסחפות, ומפני אטימות לאמתות נוספות הנמצאות במקום אחר. עצם העובדה שיש מי שחולק ומי שמתנגד מהווה תופעה חיונית בעולמנו. בשעה שקורסת עמדת זו, והדגלים השונים אינם מכירים בכך שהדגל השני לגיטימי, אנו מוצאים את מארתה של המחלוקת המביאה הרס וחורבן בעולמנו. זו קריאה מיוחדת לכל אחד מאתנו להתרגל ולבחון את הדגלים השונים בעין טובה, ולחפש את המיוחד בהם, שאף הוא חיוני לתיקונו של עולם. בכל מקום בו נמצא פירוד ופיצול הנובע מחוסר הכרה האחד בשני נמצא בעקבותיו מאבק, מלחמה וקרע. מורינו הגדולים הם בית שמאי ובית הלל, שעל אף המחלוקות הגדולות שהיו ביניהן לא נמנעו מלשאת נשים האחד מהשני, לקיים מה שנאמר "והאמת והשלום אהבו". כל כך חיוני שנלך בדרך זו, וכך נתבונן לא רק על הגוונים השונים של עולם הציונות הדתית, אלא (כפי שלמדנו הראי"ה זצ"ל) על כל עם ישראל.
קיימת גם סכנה מהכיוון ההפוך. דווקא ההכרה באיש על מחנהו עלולה לפורר את המחנה הפנימי בשל העובדה שאין נקודה שכולם מתרכזים סביבה. מחנה ישראל במדבר לא נבנה כפרודות פרודות, אלא העמיד במרכזו את המשכן. ללמדנו שכל מחנה אמנם היה על דגלו ועל שבטו, אולם כולם ביחד הפנו את פניהם לחזון משותף ולמימוש אורות הקודש בתוכם. מחנה שכינה נקבע לאחר נדודים רבים במקום אשר בחר ד', וירושלים היא המממשת הגדולה של גרעין הקיום. כל עוד שבטים רבים סביב לירושלים וכולם פונים אליה – אנו מתברכים מהגיוון ומהעושר.
סכנה גדולה אורבת לנו אם לא יהיה לנו מרכז אחד. בשנים האחרונות הולכים וצצים דיבורים לא על גיוון אלא על התפרקות. אחד מהדיבורים הקשים האלה הוא הדיבור על "מדינת תל אביב" ו"מדינת ירושלים", המבטאים מרכזים שונים לדגלי ישראל. אם חס ושלום אכן תתנתקנה שתי ה"מדינות" הריבוי והכיוון לא יישארו תופעה מבורכת אלא יביא לקריסה פנימית. לתוך הסדק שייוצר עלולים להיכנס כל מבקשי רעתנו ולהביא שוב לנפילה הגדולה, כפי שאירע לנו בעבר פעמים רבות מידי.
ביום חגה של ירושלים מוטל על כולנו להמשיך ולבססה בצורה כפולה – הן מנקודת מבט שאנו מאושרים מכך שלא כולם נראים אותו הדבר וחושבים אותו הדבר, וכל אחד על מחנהו ועל דגלו; הן מנקודת מבט כי ירושלים חייבת להיות עיר שכל אחד ימצא בה את מקומו, ואת הדרך המיוחדת שלו להתחבר אל המרכז. הדבר מחייב ענווה, סובלנות, זהירות, דיבור, הארת פנים, פתיחת הלב, ובעיקר – רצון עמוק לבסס את ירושלים עוד ועוד כמוקד העם היהודי, ולרצות הן בגיוון והן במבט המרכז, הן בדגלים השונים והן בלב אחד הפועם בכולנו.
(במדבר תשסט)
