ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)הגמרא במסכת בבא מציעא נט, מספרת את הסיפור המפורסם בשם 'תנורו של עכנאי', על מחלוקת ר' אליעזר וחכמים, במהלכה ר' אליעזר שבדעת מיעוט, מביא הוכחות על טבעיות לצדקת דרכו: החרוב נעקר ממקומו, המים שבאמת המים חוזרים לאחריהם, וכותלי בית המדרש מטים ליפול. ועדיין – חכמים לא מוכנים לקבל את עמדתו. ר' אליעזר פונה אז להשתמש בנשק הכי כבד שיש:
"חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!" אלא שבתגובה להוכחה הלכאורה ניצחת הזו "עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא". והגמרא מסבירה: "מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת".
באופן חריג, יש לנו במקרה הזה גם דרך לדעת כיצד הגיבו לכך בשמיים. "אשכחיה (מצאו) רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? (מה עשה הקב"ה באותה השעה?) אמר ליה (אליהו הנביא): קא חייך ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני".
אמנם בת בקול מודיעה שהלכה כר' אליעזר, אבל התשובה "לא בשמיים היא" היא ניצחונם של חכמים הן במישור הארצי והן כלפי שמיא.
כפי שמספרת לנו פרשת ניצבים: "כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא: לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא […] כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ"
הרי כבר כשניתנה התורה, חמדו אותה המלאכים לעצמם, ומשה רבינו הוכיח להם שהיא ניתנה דוקא לבני אדם. סוד כוחה של תורת החיים, הוא דוקא בירידתה לארץ.
לא בשמים היא. מצד אחד – יש בכך הקלה. קרוב אליך הדבר מאוד. בפיך ובלבבך לעשותו. ומצד שני – יש בכך אחריות כבדה. אי אפשר להשליך יהבנו על השמיים, אי אפשר לתרץ תירוצים. זה ישים ומעשי, ואין הדבר תלוי אלא בנו. גם האחריות לפסוק הלכה היא נגזרת של העניין. סמכות ואחריות כרוכות זו בזו. התורה וההלכה נמסרו לאדם, ועליהם לנהוג בה כראוי לה. כפי שאומרת הגמרא בעירובין נה. "לא בשמים היא – לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים. רבי יוחנן אמר: לא בשמים היא – לא תמצא בגסי רוח, ולא מעבר לים היא – לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים". דווקא העובדה שהתורה נמסרה לדרי הארץ, מחייבת אותנו לשאוף גבוה במידות, במוסר, בענווה, ובאופן הדיבור.
(נצבים-וילך תשפ)
