וחי אחיך עמך

פרשת בהר לא רק עוסקת בדיני השמיטה, כי אם פורשת את החשיבה החברתית-כלכלית שמאחוריהם: תפיסה של ערבות הדדית, של אחריות גם לחלשים שבחברה. תפיסה שאינה משאירה את האדם לגורלו, אלא בונה מערכת כלכלית חברתית שלמה – שמיטה, יובל, גאולת קרקעות, איסורי נשך, ואף דיני עבד עברי – שנועדה לאפשר התחלה מחדש, ויציאה ממעגל חסר מוצא של עוני.
במערכת הזו יש התערבות של הממסד והשלטון, אך גם אחריות אישית של כל פרט.
מדרש ספרא על הפסוק "וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ גֵּ֧ר וְתוֹשָׁ֛ב וָחַ֖י עִמָּֽךְ" (ויקרא כה: לה) עוסק בהיבטים של אחריות הפרט, וגבולות האחריות הזו:
ספרא בהר פרשה ה סוף פרק ו: "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. אל תניחנו שירד. הא למה זה דומה? למשוי על גבי החמור. עודנו במקומו – אחד תופש בו ומעמידו. נפל לארץ – חמשה אין מעמידים אותו."
התפיסה הראשונית והבסיסית היא שיש לנו אחריות לבנות מערכת תמיכה שלא תאפשר לאדם להתמוטט. לזהות סימנים ראשונים. לא לחכות ששמו יתווסף לרשימת הנזקקים ברווחה, אלא לעמוד לצידו ברגע ששמענו שפוטר מעבודתו. לשים לב אם משהו לא בסדר, אם האדם נקלע למשבר כלכלי – ולתת יד. בשלב הזה, כשהקרקע לא יציבה אבל המשפחה עוד לא התרסקה – לפעמים תספיק התגייסות אחת כדי להעמיד אותו על הרגליים. אם נזכרנו רק אחרי שכבר הגיע לפשיטת רגל – ממש כמו החמור הנופל עם משאו – גם חמש יוזמות לא תמיד יספיקו. הנזקים לעיתים כבר גדולים ומתמשכים, החובות נצברים, והוצאה לפועל דופקת בדלת.
ועם זאת, ממשיך הספרא ומלמד אותנו, לא מספיק לעשות מעשה חד פעמי. חייבים להישאר בתמונה, ואם צריך, לדחוף ולעוד ולעזור שוב ושוב: "ומנין אם החזקת אפי' ארבעה וחמשה פעמים, חזור והחזק? תלמוד לומר "והחזקת בו". לא לעזוב כל כך מהר. להמשיך ולהחזיק. זה לא שגר ושכח.
האם הכלל הזה נכון תמיד? מה קורה אם אני מזהה התנהגות כלכלית הרסנית ומושחתת? – כסף שהולך להימורים, לעסקי סמים. האם אני מצווה לסייע גם למי שכספו ישמש רק לעוד נזק, ולא ליציאה ממעגל העוני?
על כך אומר הספרא:
"יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה? ת"ל עמך". עמך – כמוך. בדרך הרגילה והישרה שבה אתה מתנהג. לערבות ההדדית יש שני צדדים. מי שמשתמש בכספו באופן שחותר תחת היסודות של חברה בריאה וישרה – הוא כבר לא עימי. אין לנו אפשרות לקחת אחריות על מי שלא מוכן לקחת אחריות בעצמו.
וחי אחיך עמך – פרושו שתוכלו לחיות זה לצד זה יחד, ולא שאחד מכם יהרוס חיי אחרים.
על אותו פסוק ממש מביא הספרי בפיסקה ג, גם דרשה מפורסמת מאוד, העוסקת בשניים שהולכים במדבר ואין להם מספיק מים:
"וחי אחיך עמך. זו דרש בן פטורי: שנים שהיו הולכים במדבר, ואין ביד אחד אלא קיתון של מים. אם שותהו – אחד מגיע ליישוב. ואם שותים אותו שנים – שניהם מתים. דרש בן פטירי: ישתו שתיהם וימותו. שנאמר: "וחי אחיך עמך" אמר לו ר"ע: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חבירך".
דומני שאין בוגר של בנ"ע או עזרא שלא עסק במדרש תנאים זה, אבל כאן מעניין לשים לב להקשר: הדרשה הזו היא חלק מן העיסוק בצדקה, בערבות הדדית. שני התנאים דורשים את אותו הפסוק: וחי אחיך עימך. אבל הדגש שונה. האם נחיה יחד בכל מחיר, גם אם פרושו של דבר הוא שיחד הזה יוליד מוות לשני הצדדים, או שהמילה 'עימך' היא סוג של תנאי. החיים זה לצד זה הם בתנאי שנשמרים כוחות חיים. אין אנחנו נדרשים לוותר על עצם החיים שלנו. נחיה יחד כל עוד זה מאפשר חיים. ערבות הדדית אינה התאבדות הדדית.
(בהר בחוקותי תשפ)