כשהיה אחד מחבריי נרדם בשעת שיעורו של ראש ישיבת "הכותל", היה הרב ישעיהו הדרי ע"ה רומז בעדינות ליושב בצדו שיעיר אותו בעדינות. כשהלה היה מקיץ מתנומתו, אחוז שרעפים, חצי מטושטש, עיניו פקוחות רק למחצה, לשליש ולרביע, היה הרב הדרי פונה אליו ואומר: "ומה אומר כבודו על שאלת רב החובל?".
נקל לשער שבאותן דקות יקיצה, לא ידע המתנמנם בין ימינו לשמאלו. אבל "שאלת רב החובל", שהושמה בפי ראש הישיבה, הייתה לשם קוד בקרב יודעי תורה. במקורו (יונה א, ו), מתאר הפסוק את הניסיון להעיר את יונה הנביא מתרדמתו, לאחר שביקש להימלט בספינה מהשליחות שהוטלה עליו. אבל לשאלה הנוקבת קודם סיפור מעשה שראוי לתת עליו את הדעת: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר: קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי".
יונה אינו פועל מכוח עצמו. הוא שליחו של הקב"ה שאמור לעשות בשירות הציבור ולמענם: להציל את בני העיר נינווה מחרב הכליה שמרחפת כצל מאיים על ראשם.
אך יונה אינו ממהר לעשות כמצוותו ולמלא את תפקידו. הוא מבקש להשתמט ממילוי חובתו, נמלט ל"חדר הבריחה" שלו, תא קטן בירכתי הספינה העושה דרכה ל'סוף העולם', לתרשיש. כל שהוא מבקש הוא רק ל'הירדם', לנוח בשלום על משכבו ולשכוח מכל הצרות: "ויָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' ". או אז נכנס ה'מְשַלֵחַ' לתמונה: "וַה' הֵטִיל רוּח גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם, וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם, וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".
לנוכח הסכנה הגדולה, המלחים מתעשתים. הם נזעקים מיד להשמיע קול זעקה, "איש אל אלהיו", אך לא מסתפקים בתפילה וגם עושים מעשה: הם 'מזיזים את הכלים' ומטילים אותם לים: "וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו, וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם".
לא כן יונה. בניגוד תהומי למרץ שמגלים המלחים, הוא ממשיך לישון. הוא פורש – במודע – "מן הציבור", יורד אל ירכתי הספינה, ל'חדר הבריחה' שלו, שוכב, ונרדם מיד.
ואז מגיעה השאלה הנוקבת: "וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ נִרְדָּם? קוּם קְרָא אֶל אֱ-לֹהֶיךָ! אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱ-לֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד".
לימים, היה פסוק זה, "מה לך נרדם", יסוד מוסד ואבן פינה לפיוט המושר בתחילת ה'סליחות' בקהילות יהודי ארצות המזרח: "בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים; שְׁפֹךְ שִׂיחָה דְּרֹשׁ סְלִיחָה, מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים; רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר, בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים; וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה, לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים". סיומו מבטא תקווה לעתיד טוב יותר: "הַמְרַחֵם הוּא יְרַחֵם עָלֵינוּ, כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים", אבל לצדו באה הקריאה הגדולה, שחוזרת וחוזרת בפיוטי הסליחות גם בקהילות אשכנז: "לְךָ ה' הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים!".
ה'סליחות' היו כבר יסוד מוסד ואבן פינה בלוח השנה היהודי, והן מבטאות, במישור הריטואלי, את רעיון התשובה ויכולתו של אדם – ואולי, בעיקר, חובתו – לתקן את מעשיו ולהיטיב את דרכיו.
אצל ה'ספרדים', יהודי קהילות ארצות האסלאם, נאמרות ה'סליחות' כבר מראש חודש אלול, בנוסח די קבוע, שעיקרו חוזר על עצמו מיום ליום. לעומת זאת, בקהילות 'אשכנז' נאמרות הסליחות רק למן השבוע שלפני ראש השנה (עד תום "הימים הנוראים", עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ויום הכיפורים), כאשר הנתח העיקרי שלהן נאמר בערב ראש השנה.
אחד מחבריי, פרקליט עתיר ניסיון, שביקש להסביר את ההבדל בין שני הנוסחים, הטעים אותם בדימוי מעולמו-שלו: "היה ואתה מבקש להתיש את הצד השני או את בית המשפט, הנך יכול לנקוט באחת משתי שיטות: האחת היא "מלחמת התשה אינסופית", הגשת בקשות על גבי בקשות, מדי יום ביומו, ותמיד בנוסח דומה. אתה מנדנד ומנדנד עד שהצד שכנגד נשבר, או שלבית המשפט נמאס. השיטה השנייה היא "מלחמת בליץ": אתה ממתין לסיכומים, ואז מגיש סיכומים בני מאות עמודים, רצופי אסמכתאות, הררי מלל שחציו אינו מובן, טיעונים מפולפלים שצריך מאמץ מיוחד כדי להבין מה כתוב בהם ומה בעצם אתה רוצה". לגישה הראשונה קוראים 'סליחות עדות המזרח'. לשנייה קוראים 'סליחות בנוסח אשכנז'…
יהא אשר יהא: תורת ישראל מעניקה מקום רב ל"תשובה", ורבים מחכמי ההלכה, וביניהם הרמב"ם, רואים בה מצווה של ממש. גם במשפט העברי הותקנו הסדרים שונים ל"תקנת השבים", שיאפשרו לחוטא לשוב מחטאו ולכפר עליו. לשם כך אף יצרו הלכות מיוחדות החורגות מן הנורמות הרגילות. כך, למשל, בדרך כלל גזלן שמבקש לעשות תשובה, חייב להשיב את החפץ שגזל כשהוא "בְּעַיִן", כמות שהוא (ראו ויקרא כה, ג: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא"), ואינו יכול לתת לנגזל כסף תמורתו.
למרות זאת, תיקנו חכמים שכאשר אדם גזל "מָרִיש" – קורת עֵץ כבדה, וקבע אותה בבניין שבנה, אין מחייבים אותו להרוס את הבניין, כדי לשלוף ממנו את הקורה הגזולה ולהשיבה בעין לבעליה, אלא יכול הוא לצאת ידי חובה בתשלום ערכה הכספי. הנימוק לכך הוא "תקנת השבים": החשש הוא שאם נחייב אותו להרוס את כל הבניין, יימנע הגזלן מעשיית תשובה, בשל הנטל הכבוד שכרוך בה.
מכוחה של "תקנת השבים" הוסיפו וקבעו הלכות שונות, וביניהן האפשרות להשיב אדם שחטא ושילם את חובו לחברה לכהונה ציבורית. הכלל הגדול בעניין זה נלמד מן הפסוק המדבר בעונש המלקות.
בראשית ימיו של המשפט העברי, במשפט המקראי והתלמודי, העדיפו עונשי גוף על פני שלילת חירותו של אדם וכליאתו מאחורי סורג ובריח. ועל כך נאמר (דברים כה, ג): "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ". מפסוק זה – שסופו מדבר ומדגיש "ונקלה אחיך לעיניך" – למדו חכמים: "כיוון שלקה – וקיבל את עונשו – הרי הוא כ'אחיך', כמו שהיה קודם החטא, ועליך לנהוג בו כבוד, לרבות האפשרות – במגבלות מסוימות – להשיבו לתפקידו הקודם או למנותו לכהונה ציבורית.
לצד ההלכה, הדגישו חכמים גם את מעלת התשובה בדרשות שונות. כך, למשל, נאמר בתלמוד (ברכות לד, ע"ב): "אמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין – צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר (ישעיהו נז, ט): 'שלום שלום לרחוק ולקרוב', לרחוק תחילה, ורק אחר כך לקרוב".
למרות כל דברים אלה, שנאמרו בשבח התשובה, קבעו חכמים שתשובה אמיתית אינה יכולה להיעשות כלאחר יד, בהבל פה, אלא חייבת לכלול כמה מרכיבי יסוד.
הראשון שבהם הוא "הכרת החטא", ה"קימה", יקיצת האדם מ'תרדמתו' ("בן אדם, מה לך נרדם?"), שינוי מצב הצבירה שלו מתרדמת לערנות, והכרתו בכך שסטה מדרך הישר וחטא. ולא לחינם שב השורש ק.ו.מ. ומופיע פעמיים, בסגנונות שונים, כמעין "מילה מַנְחָה" בפרשת יונה: "ויָּקָם יוֹנָה"; " קוּם קְרָא אֶל אֱ-לֹהֶיךָ!"
קריאת ההשכמה היא אפוא השלב הראשון בתהליך התשובה.
השלב השני הוא ה"וידוי", היכולת לפרוט את מעשה העבירה לפרוטות ובפה מלא. לא רק באופן כללי, ולא רק 'בלב', אלא בדיבור פה מפורש, בקול רם, המפרט את כל שלבי החטא לפרטיו.
ולא בכדי. אחד מעורכי הדין ה'פליליסטיים' הנודעים סיפר על שופט שלא הסתפק בהודאתו הסתמית והקצרצרה ("מודה") של נאשם שבא לפניו בעוון תקיפה וחבלה בקטין חסר ישע. השופט תבע ממנו שיוציא מפיו ויפרט בקול רם, לא בלחישה או במלמול בעלמא, את כל השלבים של מעשהו העברייני. שלב אחר שלב, פעולה אחר פעולה.
חיוב העבריין-הנאשם לעשות כן, מבהיר לו – וגם לשומעים את 'וידויו' – עד כמה נורא היה המעשה, מבליט את עומק החטא, ומדגיש את העובדה שעל פשע כה חמור לא ניתן להביע חרטה בהבל פה, כלאחר יד, בשבריר שניה ('חטאתי'), ולעבור הלאה תוך כדי הפטרה כדאשתקד, משל היה 'סאונד-בייט' טלוויזיוני ("אלה החדשות, ונעבור לפרסומות").
כך, ברובד האישי, של ה'יחיד', וכך במישור הלאומי, של ה'יחד', של החברה כולה, במישור הצבאי, המדיני, הכלכלי והחברתי.
ריפוי לאומי ותהליך אמיתי של תשובת ה'יַחַד', החברה, צריך להתבטא בראש ובראשונה ביקיצה מן התרדמה. בשינוי מצב הצבירה והתודעה. לא עוד התנהלות על מי מנוחות אלא התנערות ושינוי כיוון.
השלב השני הוא הודאה בחטא. לא טיוח, חיפוי וכיסוי, מחלקת הטיח והשפריץ, אלא חשיפת כל הכשלים וכל האמת. "נחפשה דרכינו ונחקורה", החיפוש אחר האחת והחיזור אחריה, החקירה לעומק הדברים, היא מחויבת המציאות.
בעקבות ה'חקירה' באה גם ה'דרישה' – תביעה לעשיית מעשים של ממש, שינויים משמעותיים, ולא 'יציאה ידי חובה' על דרך של מלמול ביטוי של סליחה שנאמר מן הפה ולחוץ.
זהו עיקרה של תורת התשובה בעולמה של תורת ישראל, ואידך – אך פירוש הוא. נצא ונלמד.