לשאלת משמעות לבושו של האדם, כמו לכל השאלות הנוגעות לאדם ולדמותו, יש שתי משמעויות – אובייקטיבית וסובייקטיבית. המשמעות האובייקטיבית היא השאלה מה הלבוש הזה מביע בעולמם החיצוני, ובדרך בה בני אדם חיים אותו. כיפה מביעה את היותך אדם מאמין, ולבוש צנוע מביע את היחס לעולם הגוף. ברם, כל אלה הם ביטויים חיצוניים בלבד, והמשמעות שלהם נקבעת לא רק לאור ההופעה החיצונית כי אם גם לאור ההטמעה הסובייקטיבית שהאדם מטמיע בלבושו. יכול אדם ללכת עם כיפה אולם להיות ריק וחלול כלפי פנים, ויכול אדם ללכת כשרק כיפת שמיים לראשו אך בלבו הוא מאמין גדול. הדבר נכון גם לגבי צניעות – ניתן להתלבש בצניעות ולהיות מאוד לא צנוע, וניתן (עד גבול מסוים) להיות צנוע מאוד מאוד גם כשהלבוש לא מביע זאת.
כפילות זו מחייבת חיים בשני מישורים. בדרך כלל, עולמה של ההלכה הכריע שישנה חשיבות עילאית לעולם החיצוני דווקא. ההלכה אינה עוסקת הרבה בפנימיות הסובייקטיבית, אלא מנוסחת בדרך כלל בצורה אובייקטיבית, הפונה לכל בני האדם וקוראת להם לנהוג באותה דרך. ההלכה מפוקחת מאוד: היא מכירה את המחיר הכבד של סובייקטיביות ואת העובדה שאין היא יציבה ואין היא מחזיקה מעמד זמן ממושך; את העובדה שהיא אליטיסטית ואינה פונה לכל בני האדם; את העובדה שהיא גמישה מאוד, ופעמים שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. בשל כך הכריעה ההלכה באופן חד משמעי כי אנו פותחים את דרכנו האמונית בהתנהגות אובייקטיבית: אדם חייב להתפלל תפילה אובייקטיבית שלוש פעמים ביום; אדם חייב להתלבש בצורה מסוימת; שמחת הרגל נעשית בסדרת מעשים אובייקטיבים וכדו'. המעשה החיצוני קודם לתוכן הפנימי, וזו הכרעה חד-משמעית של ההלכה. אפילו שההלכה פסקה שמצוות צריכות כוונה, היא עצמה צמצמה את יסוד הכוונה שבמצוות להיקפים מועטים ביותר. ההלכה גם מאמינה ב"אחרי הפעולות יימשכו הלבבות", וישנה אמונה עמוקה כי המעשה החיצוני יחלחל פנימה לעולם הפנימי.
ברם, טעות גדולה תהיה ביד נאמני המצוות אם יעצרו בהיבטים האובייקטיביים של ההלכה בלבד. ההלכה אינה חזות הכול. ישנם ממדים רבים ונוספים של דברי עבודת ד' – הרגש, הכוונה, הפנימיות, עולם הסוד והמיסטיקה והמוסר. המשנה הידועה הקובעת כי "קודם יקבל עליו על מלכות שמיים ולאחר מכן עול מצוות" מלמדת על החשיבות העליונה הפנימית של הדברים. כאן מדברים בשפות אחרות. תפילה ללא כוונה היא מילוי חובה הלכתי, אולם היא כגוף ללא נשמה, והאדם מופקד באופן מתמיד למלא את התפילה בעולמו הרוחני והפנימי; שמחת הרגל החיצונית היא תחילת ההלכה, אולם לא זו המגמה. המגמה היא שהלב יושפע מהאווירה החיצונית האובייקטיבית שנוצרה, וישלב עצמו מתוך שמחה פנימית והזדהות עמוקה עם תוכנה של שמחה זו.
נשוב לאור עקרונות אלה לשאלת הלבוש, ואנו יכולים לעסוק בו הן בעולמם של הבנים והן בעולמן של הבנות. פרשת השבוע שלנו עוסקת במצוות ציצית. מצוות ציצית היא מצווה חיצונית ואובייקטיבית, ואף שלא על כך נצטווינו התקבלה בעם ישראל החובה ללבוש ציצית. חובה זו מתחילה במעשה חיצוני וטכני של לבישת ציצית, וקריאה עמוקה לעולם הסובייקטיבי של האדם להיות מושפע מלבוש הכהונה המיוחד לעם ישראל, והייתם קדושים לא-לוהיכם". שבת זו היא הזדמנות מצוינת לחיזוק מצוות הציצית, ומי שעדיין לא הטיל ציצית בבגדו קורא בתורה בשבת זו את חשיבותה של מצווה זו. במקביל, מצוות קדושת הלבוש אף היא בעלת שני היבטים אלה, הנוגעים הן לבנות והן לבנים. ההלכה חייבה את הלבוש הצנוע האובייקטיבי, ואנו נקראים לתיקון הצניעות בלבושנו. בד בבד אנו לומדים כי מדובר במעשה חיצוני שאינו מושלם בלוא העולם הפנימי הסובייקטיבי הקשור בו, והצניעות הלבושית צריכה לחלחל פנימה לעולמו הרוחני של האדם, ולהפוך אותו לצנוע במשמעות העמוקה של צניעות ויחס לגוף האדם.
(שלח תשסז)
פנימיות וחיצוניות
השארת תגובה