אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני

פרשת חקת פותחת בפרשיית הפרה האדומה, שמחזירה אותנו לפרופורציות בכל הנוגע לתפיסתנו את עצמנו ואת מעמדנו אל מול הא-להים. אנו מגלים שוב ושוב שחרף הרצון הגדול להתקרב אל ה', למצוא את חכמתו הנסתרת ומקופלת במציאות ובנבכי התורה – רחוקים אנחנו. ובכל זאת, "אמרתי אחכמה", האדם, הסקרן מטבעו, לעולם איננו מתייאש מדרישת החכמה, מהחתירה להגיע לתובנות חדשות, לחקור שדות שטרם נחרשו, ולגלות רעיונות וכיווני מחשבה לא מוכרים.
נקודת מוצא זו היא המכנה המשותף לדמויות רבות מספור בעולם ההלכה והמחשבה הרבני לדורותיו. החל מרבן גמליאל, הלל (מחבר הלוח), שמואל, רב סעדיה גאון, רבנו בחיי ב"ר פקודה, ר' אברהם ב"ר חייא נשיא, ר' אברהם אבן עזרא, הרמב"ם ובנו ר' אברהם, רלב"ג, ר"י אברבנאל, מהר"ל מפראג, ר' מרדכי יפה בעל הלבושים, רמ"א, הגאון מוילנה ועוד ועוד. כולם עסקו והגו בחכמות נוספות, מעבר לידע התורני העצום שהכילו בקרבם (איש לפי תחומי הענין שלו). הם לא הסתפקו בחכמת ה' בתורה, וביקשו לגלות את חכמת ה' גם באפיקים אחרים של ידע. הם הסכיתו לכל דבר חכמה, לכל רעיון והגות, וקיבלו אותו או ביקרו אותו לפי גודל דעתם.
דבר נוסף איגד את כולם והיה, לצערנו, המכנה המשותף הרחב להם – כולם פעלו במציאות של גלות. הווה אומר, דרישת החכמה הבלתי נלאית שלהם היתה תוצר של רצונם האישי להגיע לרמות ידע גבוהות, תשוקתם לחכמת ה'. הם לא ראו ערך מיוחד לחברה הסובבת אותם בהבנת החכמה הזו. הם לא ראו עצמם אחראים על בנין מדינה ואומה בזכות הידע הנרכש החשוב כל כך שאצור בקרבם.
לא כן אנחנו!
אחת המשימות החשובות ביותר שמוטלות היום בפני עולם התורה לגווניו השונים (ובכלל זה גם המדרשות התורניות לנשים, שעושות עבודת קודש מפוארת בהעצמת בנות ישראל לדרך של תורה וחכמה, ובכך מתקנות עוול היסטורי חמור) היא הקניית התכונה הכה יסודית של דרישת חכמה. דרישת חכמה איננה רק השתוקקות לשיעור תורה נוסף, לעוד דף גמרא, זה פשיטא! דרישת חכמה היא עידוד סקרנות ומתן לגיטימציה לעסוק בכל חכמה, בכל תחום דעת, לחנך לאוריינות.
ישאל השואל, האם זהו תפקידה של ישיבה? זהו תפקידו של מוסד תורני? התשובה היא כן! דרכה של תורה לגדל אנשים גדולים, אנשים גדולים בתורה וביראה, אך בד בבד גם עשירים בדעת, רחבי אופקים, מעורבים בדעת עם הבריות.
כשר' יצחק יעקב ריינס הכניס לתוך ישיבתו תכני לימוד כלליים היו שזעקו כלפי החטא הנורא, אך הרב ריינס הבין את הדבר שכיום רבים וטובים כבר הפנימו. אי אפשר לבנות אומה, לבנות מדינה, לבנות לאומיות יהודית נורמטיבית, בלא אנשים חכמים ונבונים, מלאים בדעת. וכי מי נרצה שיבנו את המדינה? אלה שמנוערים מדעת תורה?
נבחן את כל המהפכות התודעתיות שהתרחשו בעולם האנושי במשך אלפי שנים, ונגלה שתמיד עמדו בחוד החנית המשכילים (במובן החיובי של המילה), האינטלקטואלים, שיכלו באמצעות הכריזמה שלהם, שגובתה בתבונה ובעושר רוחני להוביל את העם קדימה.
בחברה הישראלית ראינו זאת שוב ושוב, כאשר את התהליכים הגדולים ביותר שידעה המדינה (לטוב ולמוטב) הובילו אנשי אקדמיה. כך היה גם בהסכמי אוסלו, במהפכות משפטיות כאלה ואחרות, ועוד ועוד. אסור להפקיר את תחומי הדעת הרחבים, וחובה עליונה וקדושה היא לשלוח לשם את מיטב בנותינו ובנינו.
שלוחי מצווה אינם ניזוקים, ואם שליחי חב"ד, צעירים בגיל ובדעת מסוגלים לקחת על שכמם הקמת בית של תורה ויראה בכל חור נידח בעולם, צעירי הצאן שלנו לא מסוגלים לעשות זאת כאן בקרב החברה הישראלית? בבית?
הבעיה הגדולה היא שמהלך כזה מחייב שינוי תודעתי. הוא מחייב ענווה. אל מול הצבא, כמסגרת כוחנית, נוקשה וגברית (במובן הלא-חיובי של המילה), ניתן לדבר במלים קשות וכוחניות גם כן – השתלטות, כיבוש, ועוד. את האקדמיה לא צריך לכבוש. מהעולם האקדמי יש מה ללמוד, ולעולם האקדמי יש מה ללמוד מעולם התורה. אכן, גם עולם התורה יכול לצאת נשכר ממעורבות עם העולם האקדמי. מעורבות כזו איננה חייבת להיות דווקא בתחומים שבהם קיים חיכוך מובנה, בשל הנחות מוצא סותרות. לא חייבים ללמוד רק תנ"ך (אם כי אני סמוך ובטוח שחלק גדול מבוגרי הישיבות והמדרשות מסוגלים גם להתמודד עם הרצאות שיוצאות מנקודות מוצא הפוכות לאלה שעליהם גודלו. אדרבה, נחנך אותם להקשיב בצורה ביקורתית ולענות! להגיב ולהתקיף במקום שצריך! האם כל כך איננו משוכנעים בצדקת דרכנו, כך שאנו חוששים שכל רוח רעה תסיט את הסטודנטים מדרך האמת? אוי לה לאמת שלא מאמינים בה אלה שמגדלים ומחנכים לאורה!). אפשר ללמוד הנדסה ומחשבים, משפטים ועסקים, תלמוד ומחשבת ישראל, פסיכולוגיה וחינוך, ביולוגיה ופיסיקה, ועוד ועוד. אפשר לאמץ גישה של חשיבה ביקורתית ומתודית, מחוייבות לרף של איכות כתיבה ויצירה, בקרה קפדנית על התלמידים ועל המלמדים. ומנגד, אפשר גם להעשיר את עולם החכמה האקדמי בתובנות יסוד מעולם התורה, בהתמדה ובמצויינות למדנית, בחריפות וביראת שמים. ואכן כך כבר עושים רבים וטובים.
אבל למה אנו כמחנכים לא נסביר לתלמידים את מה שהבינו גדולי ישראל לאורך הדורות (וברוח שמועה מפי הגר"א, שנמסרה בידי תלמידו, ר' ברוך משקלוב): מי שחסרה לו ידיעה בחכמה, חסרות לו עשר ידות בחכמת התורה.
אין תחליף להשכלה ולרוחב אופקים. אין תחליף למנהיגות רוחנית עזה, שמכירה ויודעת את עצמה ואת שרשיה, ובמקביל יודעת גם סך כביר של חכמה ותבונה, של דעת ה' בכל תחום ותחום.
אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ובכל זאת אמרתי אחכמה.
(חקת תשסט)