הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)משה רבינו מצווה אל בני ישראל להתכונן שלושה ימים לפני מתן תורה. בין השאר, "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר". אסור לאדם ולבהמה להתקרב להר. למעמד הר סיני עם כל עוצמתו, נזכרו בכתוב שתי מטרות. הראשונה "…ובַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם־בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם". כלומר, שמיעה מפורשת זו באה למנוע את הטענות נגד משה, כאילו המצוות והחוקים הם יצירה שלו. המטרה השנייה חבויה בסיום המעמד המתואר בפסְוקים הבאים, "…וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָֽאוּ" (שמות כ'). בגמרא ביארו את המטרה השנייה ככזו הקשורה ביראה ובחרדה הגדולה "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", כלומר למרגלות ההר. מבחינת פשט הפסוק, אין כאן כל קושי אבל התלמוד תוהה כיצד יתכן שהעם התייצב מתחת להר?! ודורש: "שכפה (=הפך) עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, ואמר להם – אם אתם מקבלים התורה, מוטב (=זה טוב), ואם לאו, שם תהא קבורתכם" (שבת פ"ח ע"א). הרב יואל בן נון מבאר כי כאשר ראו כל העם את הקולות והברקים, ואת האש הגדולה ואת ההר עשן, הם נרתעו וברחו לאחוריהם – "וירא העם וינעו ויעמדו מרחֹק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות" (שמות כ' י"ד-ט"ו). תשובתו של משה מכילה סתירה פנימית לכאורה. משה אמר לעם אל תיראו פן תמותו, כי לא כך ראוי לעמוד לפני ד', אלא ד' בא לרומם אתכם, "ובעבור תהיה יראתו (הבחירית – החופשית) על פניכם לבלתי תחטאו". כדי שבני ישראל יעבדו את ד' לא מתוך יראה נמוכה של פחד מוות, אלא מתוך יראת הרוממות שהיא חופשית. "..היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם – וחי!" (מקראות על פרשת יתרו, הרב יואל בן נון, עמ' 93).
רסס טיפתי
עיטוש מפזר טיפות למרחק של עד כ-6 מטרים. בשיעול, המרחק מצטמצם ל-2 מטרים ונשימה רגילה מפזרת חלקיקים למרחק של פחות ממטר. שמירה על מרחק של לפחות שני מטרים, יכולה למנוע חשיפה לרוב הטיפות הגדולות שנפלטות ממערכת הנשימה.
הסכנה הגלומה באותו רסס טיפתי הייתה ידועה לחכמינו מקדמת דנא. בתלמוד מובא "שישה דברים סימן יפה לחולה, אלו הן, עיטוש…" (ברכות נ"ז ע"ב). מדוע מברכים את המתעטש בבריאות (אסותא- רפואה בארמית)? התשובה נעוצה ברפואה הקדומה, שבה התעטשות חוזרת הייתה סימן למחלה, ורבים לא שרדו אותה. במדרש "פרקי דרבי אליעזר" מובא "מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה, אלא אם היה בדרך או בשוק היה עוטש, והייתה נשמתו יוצאת מנחיריו. עד שבא יעקב אבינו ביקש על זאת רחמים, ואמר לפניו: ריבון כל העולמים, אל תיקח את נפשי ממני, עד שאצווה את בני ואת בני ביתי. ונעתר לו, … לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו 'חיים', שנהפך המוות הזה לאור, שנאמר באיוב: עטישותיו תהל אור" (פר' נ"ב). המלבי"ם ביאר שמה שאמר במדרש שמת תיכף מן העיטוש לאו דווקא בכל עיטוש…דאם לא כן היו מתים כולם. רק שקרה מקרה כזאת בעת שנתעטש בכח גדול ואזי מת תיכף במקומו, עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על זאת.
במסכת דרך ארץ מובא, "לא ישתה אדם מן הכוס וייתן לחברו מפני סכנת נפשות". ובצוואת רבי אליעזר הגדול מוסבר הטעם, "שמא יש לו חולי בגופו ויצא מפיו לאותו שיור ויחלה גם חברו" (מובא בט"ז או"ח סימן ק"ע ס"ק ח'). עוד מובא שם "לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לתוך הקערה, וכן לא ישוך אדם פרוסה ויתננה לחברו". מדוגמאות אלו אנו רואים שחז"ל ידעו שמחלות עלולות לעבור על־ידי הרוק. וכן אמרו חכמינו, שאסור להכניס מטבעות לפיו שמא יש עליהן זוהמה של חולים (ירושלמי תרומות פ"ח). ההלכה קובעת, שיש לאדם להיזהר על עצמו שלא יזיק אחרים יותר משלא יוזק (תו"ס ב"ק פ"ג ע"ב ובטור חו"מ סי' שע"ח), וכמובן שהוא הדין שאין להזיק את חברו ולהדביקו במחלה ח"ו, על כן חובה הלכתית לשמור מרחק, לעטות מסכה הלוכדת חלק מן הטיפות, ולהתעטש לתוך הפרק.
נשא תש"פ
