הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשת מטות מצווה הקב"ה את משה לצאת למלחמה יזומה נגד המדיינים. הסיבה פשוטה – האסון הגדול שנגרם בעטיין של בנות מדין, שהזנו את בני ישראל וגרמו למגיפה הנוראה. אולם, כפי שעמדו על כך רבים מהפרשנים בעקבות המדרש, הציווי על היציאה למלחמה מאת ה' למשה ומאת משה אל העם מנוסחים באופן שונה ומעורר פליאה (במדבר לא, ב-ג):
"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן".
ה' ציווה את משה לנקום את נקמת בני ישראל, ואילו משה מצווה את העם לחלץ אנשי צבא ולנקום את נקמת ה'. הן תוכן המצוה (נקמת בני ישראל), והן האדם המצווה (משה) משתנים בהדרכה של משה אל העם (נקמת ה', על ידי העם). אמנם, העובדה שמשה איננו יוצא בראש המחנה ניתנת להסבר, שהרי הוא כבר היה אדם ישיש. יתכן שהבין שהקב"ה מצפה ממנו לדאוג שהנקמה מהמדיינים תושג, ולא שהוא יבצע את הנקמה פיסית. אולם, ביחס לתוכן הנקמה ללא ספק יש כאן שינוי שמחייב בירור.
המדרש (במדבר רבה פרשה כב) מביא דין ודברים מפתיע שהתקיים בין הקב"ה למשה:
"הקב"ה אמר 'נקמת בני ישראל', ומשה אמר 'נקמת ה' במדין'. אמר הקב"ה להם 'אינו אלא דיקו (=ענין) שלכם, שגרמו לי להזיק אותן' (=את ישראל, בפעור). אמר משה: 'רבון העולמים! אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות לא היו שונאין אותנו. ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו. הלכך – הנקמה שלך!' ".
על מדרש זה הקשה אחד מגדולי גרמניה במאות האחרונות, ר' יעקב עלטינגר (נודע בזכות ספרו על הש"ס ערוך לנר, וכן בזכות ספר השו"ת שלו: בנין ציון). הלה, בספרו מנחת עני (פרנקפורט תרפ"ה) הקשה כיצד מעז משה רבינו לשנות את ציווי ה', בתוכן הנקמה, וגם במי שאמור להוציא אותה אל הפועל. תשובתו המיוחדת מאירה באור יקרות את הפרשה כולה, ערב הכניסה לארץ.
ר"י עטלינגר סובר שהקב"ה בענוותנותו הקפיד יותר על העוול שנעשה לישראל, לעומת כבודו שנפגם. מנגד, משה אמר שעם ישראל מחוייב להקפיד יותר על כבוד הקב"ה מאשר על כבודם שלהם. בשביל לבטא תחושה עמוקה זו שלח משה דווקא את פנחס לממש את המצוה. פנחס הוא זה שלא מחל על כבודו של משה רבינו מול זמרי, כאשר משה רבינו עצמו מיאן להכנס לעימות. פנחס מבטא את הנכונות למסור את הנפש למען כבוד השכינה, כבוד שמים, ובשל כך זכה לברית השלום. כאשר שולח משה רבינו את פנחס הוא מגלה שאין לו שום כוונה ליטול נקמה אישית ממדין, ולדעתו גם עם ישראל לא צריכים לפעול מתוך רגש של נקמה על כבודם שלהם. אולם, על חילול ה' הנורא שגרמו נשות מדין אין למחול, ומהם חייבים להפרע.
למעשה, משה שולח את ישראל לנקום את נקמת בני ישראל, כמו שצווה ה', אך את מה שהופך אותם לבני ישראל, את המיוחד שבהם – את השכינה. שהרי, כך אמר משה, אם היו ישראל כנכרים לא היו מותקפים, ורק בגלל נוכחות ה' בקרבם הותקפו. ממילא, התיקון הנכון לחטא יהיה נקמת ה'.
ההבנה שעם ישראל מייצגים את נוכחות ה' בעולם, וממילא התקפה עליהם כמוה כהתקפה על השכינה, כביכול, היא שעומדת בבסיס השינוי שמחולל משה רבינו.
אם נעמיק עוד יותר נוכל לקבוע שהתורה התנסחה כך, בשינוי בין הציווי לביצוע, בכוונת מכוון. מטרתה היתה לשקף לנו שמשה רבינו, שכל דבריו מפי הגבורה, משנה מפי גבוה, מאת ה'. הקב"ה בעצמו הוא שיצר את הזיהוי בין כבוד ה' לכבוד ישראל, וממילא שומה עלינו לקחת זאת בחשבון בהתנהלותנו כלפי העמים.
שאיפת נקמה כשלעצמה אין בה ענין גדול, אך אם היא נעשית נגד כבוד שמים, נגד המהות שעם ישראל מייצג בעולם, ממילא האחריות והשיקול לכך נמסרים לנו ישירות מאת ה', וללא עיבוד אנושי.
(מטות מסעי תשסט)
