התורה מתארת את המן: "וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו". לפי רש"י: "הטל יורד על הארץ והמן יורד עליו, וחוזר ויורד טל עליו והרי הוא כמונח בקופסא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח". על סמך תכונות אופייניות המובאות בפסוקים המתארים את המן, ועל סמך פרשנות חז"ל, נוכל לשער שהיו אלה גרגרי עמילן שהקב"ה הוריד על שכבת הטל, שנוצרה על ידי עיבוי אדי המים בצינת הבוקר המדברי. גרגרי העמילן כוסו בשכבת טל נוספת כדי להגן על העמילן שלא יתפזר ברוח.
העמילן, בדומה למן הוא לבן ומחוספס – "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן, דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ", אינו מתמוסס במים קרים, ולכן הוא היה עטוף בשכבת מי טל קרים מבלי שיתמוסס מהם. זאת הסיבה לכך שבני ישראל נצטוו ללקט "אֹתוֹ בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ", כשהחמה זורחת והטל שעל המן מתאדה והמן מתגלה.
כאמור, העמילן אינו נמס במים קרים, אך כאשר מחממים את המים, העמילן והמים הופכים לחומר ג'לי שקשה ללקט, וזה קרה מאוחר יותר בבוקר: "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס".
העמילן הוא פולימר רב-סוכר. הוא מצוי בדגנים, באורז, בתפוחי אדמה וכו'. בני אדם, בדומה ליונקים רבים אחרים, מעכלים עמילן על ידי פירוקו לחד-סוכרים באמצעות אנזים העמילאז, הנמצא ברוק ובלבלב, והוא משמש כמקור אנרגיה עיקרי למרבית אוכלוסיית העולם.
בכך ניתן להסביר את המשפט: "וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". כאשר לועסים את העמילן, האנזים שברוק מפרק אותו לסוכר – גלוקוז בעל הטעם המתוק כדבש. כאשר בישלו אותו במים: "בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן", הוא הפך לג'ל לא מתוק, כי האנזים לא הספיק לפרק את העמילן לסוכר, וכפירוש הרשב"ם: "שהרי כשטחנו ברחים או דכו במדוכה אז והיה טעמו כטעם לשד השמן, אז מתחלף טעמו שהיה מתחילה מתוק כצפיחית בדבש".
תוצרי פירוק העמילן נספגים במעי אל הדם, ולכן מי שאוכל עמילן אינו זקוק ליציאות. תכונה זו תואמת את דברי חז"ל
(יומא עה:) לסיבה שבגללה מאסו בני ישראל באכילת המן בקברות התאוה.
אבות המזון העיקריים של האדם הם: חלבונים, שומנים ופחמימות. תזונה בריאה כוללת צריכה מאוזנת של כל אחד מאבות המזון. הקב"ה שלח לבני ישראל בערב את השלוים שסיפקו להם את החלבונים והשומנים. הפחמימות נמצאים בלחם, בתירס, בתפוחי אדמה וכו', וריכוז העמילן בהם הוא 70 – 80 אחוז.
(בהעלותך תשעט)
מן כעמילן
השארת תגובה