פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מגילת רות היא אחד הטקסטים הידועים ביותר. הנוף הנשקף ממנה הוא אידילי למדי. שדות תבואה הנעה ברוח בימי קציר שעורים. פגישה מרגשת על הגורן בליל לבנה.
בין לבין, מתחלפת השלווה הפסטורלית של הסימפוניה השישית ברוח פרצים, סוחפת ופראית של הסימפוניה החמישית, סערה המאיימת לכלות כל. חרפת רעב. ירידה למקום אחר. מוות. שכול. עוני.
בדרך כלל, רואים ברות את הגיבורה הראשית של המגילה, ולא לחינם נקראת המגילה על שמה. אך עיון מדוקדק במגילה, חושף דמות לא פחות מרכזית – ואולי אף יותר – נעמי. נעמי היא הדמות הנשית הראשונה המופיעה במגילה, והדמות היחידה שנמצאת בה מהחל ועד כַּלֵה. מעקב אחר גלגוליה מלמד על השינויים הרבים שעוברים עליה.
כרוב הדמויות הנשיות במקרא, נעמי מופיעה בתחילה כדמות משנית, טפלה לאחר: "הוא ואשתו". שְתוֹשֶל. האישה שֶל. כל הזמן היא אשתו.
גם הבנים מתייחסים לאלימלך, ואליו בלבד: "ושני בניו", כביכול רק בניו היו ולא "בניהם", גם בניה-שלה. אך מיד לאחר מכן מתגלה הסוד, שמהווה חריג בולט ביותר בעולמו של מקרא: "וימת אלימלך איש נעמי". הוא טפל לה.
בהמשך המגילה אנו מלווים את נעמי בשעת צרה ובשעת שמחה. היא מתאלמנת מאישה אלימלך, חווה את נישואי שני בניה לנשים מואביות (לא בדיוק השידוך החלומי שכל יידישע מאמע, אם יהודיה, מצפה לו), ולאחר זמן לא רב הופכת להיות אם שכולה משני בניה.
מכאן ואילך הופכת נעמי להיות חמות במשרה מלאה. הכתוב מדגיש זאת לכל אורך המגילה, בכינויים "כלותיה" ו"חמותה" המופיע שוב ושוב. אכן, בין לבין, ובעיקר לקראת סוף הסיפור הגלגל מתהפך לטובה. נעמי מופיעה פתאם כ"נעמי", דמות עצמאית העומדת על רגליה-שלה, וגם כאמא וכסבתא, לא רק כאלמנה ואם שכולה. כך, למשל, בפרק ג, טז: "וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ וַתֹּאמֶר מִי אַתְּ בִּתִּי", וכך ב"הפי אנד", בסוף הטוב של הסיפור כולו (ד, טז-יז): "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד".
מבחינה ביולוגית, דוד המלך הוא בנה של רות המואבייה, אך מבחינה מהותית – "יולד בן לנעמי", דוד הוא בנה של נעמי, וסבו גדל בידיה האמונות.
חז"ל העצימו עוד יותר את דמותה של נעמי. מצד אחד, הוא מותחים ביקורת חריפה על שותפותה בהתנערות מהדאגה לצורכי הכלל בשעת הרעב, והירידה למואב: ""ושם האיש אלימלך ושם שני בניו", מה צריך הכתוב להכריז עליו ועל אשתו ובניו? לפי שלא היו מעכבים זה את זה מצרות עין שהייתה בכולן. בזמן שהאיש רוצה ואשה ובניה אינם רוצים או איפכא הגזרה מסתלקת, אבל בזמן שאין אחד מעכב על חברו הגזרה חלה עליה". צרות עין, נזכור, גרועה היא מצרות הלב. לא רק שאינך חש בכאבו של ה'אחר', אלא שאפילו אינך רואה אותו ממטר.
מצד שני, וכדרכם, מנסים חכמים להאדיר את ייחוסה ומעלים על נס את צדיקותה. וכך אמרו במדרש: "ושם האיש אלימלך", אמר רב חנן בר רבא אמר רב: אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי, כולם בני נחשון בן עמינדב היו" (כדרכם, מזהים חז"ל גם את ייחוסן הרם של ערפה ורות: רות וערפה בנותיו של עגלון היו… עגלון היה בנו של בלק).
שמו של אלימלך נדרש לגנאי, שם המבקש לבטא את יהירותו: "ושם האיש אלימלך – שהיה אומר: אֵלַי תבוא מלכות". לעומתו, נדרש שמה של נעמי לזכות: "ושם אשתו נעמי – שהיו מעשיה נאים ונעימים".
ולא עוד, אלא שבדומה ליעקב אבינו, וכמין הֵד לו, ראו חכמים בנעמי צדקת גדולה, עד כדי כך שיציאתה מן העיר עושה רושם גדול: "ותצא מן המקום אשר היתה שמה". 'ותצא', וכי לא יצאה משם אלא היא? והלא כמה גמלים יצאו, כמה חמורים יצאו, ואת אמרת "ותצא"? ר' עזריה בשם ר' יהודה בר' סימון: גדול שבעיר, הוא זיוה והוא הודה והוא הדרה והוא שבחה. פנה משם, פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה פנה שבחה".
אם לא די בכל אלה, מייחסים חכמים לנעמי גם גדלות בתורה. לפי מדרשם, עסקה נעמי ב"הלכות גרים" בדרך הילוכה עם רות כלתה, בדרכן חזרה לארץ ישראל, וקבעה בהן הלכות חשובות לא רק לשעה, אלא אף לדורות.
דומה, שתיאורה הסוחף של המגילה אינו בא רק כסיפור דברים בעלמא, מעשה אלף לילה ולילה. המקרא, כדרכו, ובעקבותיו גם חכמים, מבקשים להעביר באמצעות הסיפור מסרים ערכיים.
המסר האחד מצוי במישור האישי והחברתי. המקרא, וחז"ל בעקבותיו, מגנים באמצעות הסיפור את האטימות החברתית: משפחה עשירה, של גדולי הדור, שלנוכח הרעב, הצרה והמצוקה שפוקדים את הארץ, בורחת מאחריות. במקום לסייע ולעזור, הם נוטלים את מיטלטליהם ובורחים למואב. אכן, ניסיונם "לעשות לביתם", רק לביתם-שלהם, מביא עמו את חורבן הבית. מעשי החסד המרובים שבהמשך המגילה, מהווים מעין הֵד ו"תמונת בבואה", מעין מראה הפוכה המבשרת את ניצני לידתו של דוד, גואלם של ישראל.
המסר השני הוא מסר ציבורי ולאומי, מסר המבטא את סכנת הטמיעה והתבוללות בירידה מארץ ישראל לחברת "מואב".
המסר השלישי, שאינו שכיח כל כך במקרא, ואולי אחד הבולטים שבהם, הוא מקומן המרכזי של הנשים בסיפור. שלושת הגברים, שלכאורה היו הגיבורים המרכזיים – אלימלך, מחלון וכליון – נאספים אל עמם בטרם עת (וכפי ששם שני הבנים מרמז, לא צדיקות מאפיינת אותם), ואילו הנשים נוטלות את מקומם וממלאות תפקיד מרכזי ומכריע בתהליך הגאולה. כך היה במצרים, כש"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל" הימנה, וכך – במיוחד לאור פרשנות חכמים – "בימי שפוט השופטים". נעמי ורות נוטלות חלק פעיל ומרכזי בשיבת העם לארצו, בקימום המשפחה מהריסותיה, בלימוד תורה ובקביעת הלכה, ובהולדת משיח בן דוד.
(נשא תשעח)
