הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)משה רבינו נדרש לייצר שתי חצוצרות כסף, שנועדו לשני שימושים מרכזיים: התכוננות לנסיעה של העם, והקהלת נשיאי העם והעם עצמו. רבנו בחיי ב"ר אשר, הפרשן הגדול, מלמדנו שלשתי התכליות הללו, נסיעה והתכנסות, יוחדו סוגי תקיעה שונים. לצורך התכנסות היו תוקעים תקיעה פשוטה, בחצוצרה אחת (לנשיאים בלבד) או בשתיים (לכל העם), ומנגד, למסע היו תקועים תרועה. ההבדל בסוגי התקיעה מרמז על ההבדל בפעולות. שכן התכנסות של העם או של נשיאיו היא זמן מתאים לעורר רחמים א-להיים, ומידת הרחמים היא מידה פשוטה. לפיכך, גם התקיעה היתה פשוטה. מנגד, המסעות של ישראל במדבר נשאו אופי מלחמתי (הדגלים היו מחולקים לצבאותם, העם נפקד לצבאיו), ולכן היו תוקעים תרועה, קטועה, המרמזת על מידת הדין.
אולם, דווקא התקיעה למסעות תמוהה ביותר, שהרי הכתוב עצמו מורה על סימן אחר ליציאה למסע, פסוקים אחדים קודם לציווי על החצוצרות (במדבר ט, יז-יח):
"וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ".
נקודה זו היתה קשה כבר לחז"ל, כפי שניתן לראות בספרי (במדבר פסקה עב):
"וידבר… עשה לך שתי חצוצרות כסף – למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו', שומע אני הואיל ונוסעים על פי הדיבר וחונים על פי הדיבר, לא יהיו צריכים חצוצרות? תלמוד לומר: 'עשה לך שתי חצוצרות כסף', מגיד הכתוב שאף על פי שנוסעים על פי ה', וחונים על פי ה' – צריכים היו חצוצרות".
אולם, תשובת המדרש כאן איננה ברורה, שכן הוא הבהיר שאכן יש צורך בחצוצרות, למרות שהחניה והמסע הם על פי הדיבור, אך סוף סוף מדוע יש צורך בחצוצרות? על כך לא ענה.
יתר על כן, הברייתא דמלאכת המשכן (פרק יג) אף מעצימה את הבעייתיות בקובעה ששלושה סממנים היו לישראל לקראת צאתם למסעות:
"על פי שלשה היו ישראל נוסעים, על פי הקודש, על פי משה, על פי חצוצרות. על פי הקודש מניין? שנ' 'על פי ה' יסעו'. על פי משה, שהיה אומר להם מבערב – בהשכמה אתם נוסעים, התחילו ישראל לתקן בהמותם ואת כליהם לצאת. על פי חצוצרות שנאמר 'ותקעתם תרועה ונסעו המחנות'…".
אמנם, מדברי הברייתא ניתן כבר לדלות תחילתה של תובנה, לפיה הקב"ה היה אומר למשה, ובמקביל מרים את הענן, ואז היו ישראל יודעים שהם צריכים להתארגן לנסיעה, והתקיעה בחצוצרות היתה מורה על התחלת הנסיעה גופה (אם כי יש קושי קל בביאור זה,שכן בפרשתנו אנו שומעים שמשה עצמו היה אומר לענן להתרומם: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה – קומה ה' ויפצו אויביך… ובנחה יאמר – שובה ה' רבבות אלפי ישראל", אך לא כאן המקום להאריך בזה).
ביאור מופלא וחשוב ביותר מעניק לנו הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו לספרי ("עמק הנצי"ב"). לדעתו לא לחינם היתה כפילות בין מעשי ה' למעשה משה בחצוצרות. המהלך כולו נועד להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ. לפיכך, העם צריך להתרגל לכך שלא רק הוראה א-להית ישירה מדריכה אותם ומכווינה את מעשיהם. בארץ ישראל, כנודע, אין התגלות א-להית ישירה. התגלות כזו היתה רק במדבר. בארץ ישראל נוהגים על פי דיני התורה הכלליים והנצחיים, ומשתדלים להתאימם למציאות זמנית ומשתנה. חיי הארץ דינמיים, והאדם צריך להכריע לפי כוחותיו העיוניים ובקיאותו בתלמוד התורה, היאך היא הדרך בה חפץ ה'. מתוך רצונו של הקב"ה לחנך את ישראל לאותה בגרות נפשית, הורה הקב"ה על בניית החצוצרות (שהנצי"ב מאריך להוכיח שהיו מצווה למשה בלבד, ולא הוראה תורנית נצחית). כלומר, במקביל להדרכה הא-להית הישירה על היציאה למסע, חפץ הקב"ה שהעם יתרגל לקבל הוראה והדרכה ממוריו וממנהיגיו. זוהי דרכה של ארץ ישראל, הקמת מדינה ומלכות, המונהגת מכח ההגיון והתבונה, ולאור הדרכות הקב"ה כפי שאלו באו לידי ביטוי בתורתנו הקדושה.
אם כך, החצוצרות הן אחת המצוות הראשונות שעם ישראל חוו באמצעותן את "טעמה" של הארץ הקדושה. את הטעם של מרות אנושית, של הירארכיה מנהיגותית, שהיא התשתית של מדינה יציבה ומתפקדת.
(בהעלותך תשסח)
