בורות נשברים

אין ממשלה בישראל.
אין ממשלה כי היא לא עוסקת בנושאים החשובים העומדים על סדר היום. מדינת ישראל עומדת בפני שאלות הנוגעות לעצם קיומה – משבר המים, אירן, ההתעצמות הטרוריסטית בצפון, מספר הולך וגדל של משפחות מתמוטטות בשל העלייה במחירי המזון והאנרגיה עד לכדי שיבת רעב לרחובותינו – והממשלה מתירה לעצמה לעסוק בנושאים אחרים לחלוטין. כל זה בצירוף העובדה כי ראשו של ראש הממשלה אינו נתון לענייני המדינה בלבד, אלא הוא הביא את עצמו למצב בו הוא נאלץ להגן על עצמו מפני חקירות רבות, ושרי ממשלה העסוקים בבחירות פנימיות – ואנו אנה אנו באים?
נביאי ישראל תיארו פעמים רבות את המציאות הזו, בה טחו עיניהם של שרי המדינה מראות את ההתמוטטות שהולכים לקראתה, בשל העובדה שהם עסקו בעניינים אחרים לחלוטין. במקומות רבים דיברו הנביאים על החיפוש המתמיד אחר פיתרונות קלים ושטחיים, על שרים סוררים ולוקחי שוחד, על רועים שאינם ממלאים את תפקידם – ועל התוצאות של כל אלה. אחת התוצאות המובהקות של קריסת המנהיגות היא חוסר תפקוד במחשבה לטווח ארוך, ובשל כך התעוררות למציאות מחרידה שעיקרה אסון.
כדי להפר את הכלל הטוען כי כל עם מקבל את המנהיגים שהוא ראוי להם לא מספיק לשבת ולקטר, ולהתחרות בניסיונות לבקר את הממשלה בחריפות הגדולה ביותר. קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים – והטוען כי יש לשנות את המציאות מיסודה צריך להתחיל מלמטה.
התחלה מלמטה משמעה קבלת האחריות שאנו עצמנו כפשוטי העם מסוגלים לקבל על עצמנו. דוגמה לדבר הם הבורות הנשברים הממשיים. אין מספיק מים, והדבר מטיל עלינו את החובה הפשוטה לחסוך במים בכל פעילות שאנו עושים. אם הממשלה אינה ממלאת את תפקידה בפיתוח מקורות מים חלופיים ובהתעסקות מתמדת בניסיון לשכנע את הציבור כולו בחומרת המצב – אנו נעשה זאת מלמטה. הדבר נכון גם לגבי משק האנרגיה – כל חיסכון באנרגיה, כל נסיעה במהירות שיוט ולא במהירות מופרזת, כל הורדה של מעלה אחת במזגן, כל איחוד נסיעות ונוסעים – הם הפעולה הממשית שאנו חייבים לעשות, כי אף אחד אינו עושה זאת במקומנו. הדבר הוא גם חיוני לחיסכון באנרגיה, וגם חיוני להפחתת הזיהום העולמי והתחממות כדור הארץ.
דווקא אנו, כשומרי הלכה, רגילים לעובדה שהשינויים הגדולים אינם נעשים רק מכוחן של החלטות גדולות. ההלכה מרגילה את האדם לפעול במספר פעולות רב, רוטיני, שגרתי וקבוע, שאינו עוסק במהפכות עולמיות אלא בחייו האישיים והפרטיים של האדם, משפחתו וקהילתו. הדברים הקטנים האלה נראה לאנשים רבים כעול וטורח, וכהתמקדות בפרטים ולא במגמות הכלליות. אף על פי כן בחרה ההלכה ללכת בדרך זו, והיא מוכיחה בכל יום מחדש את העובדה שהעבודה המתמדת על העניינים הקטנים היא זו שבונה עולם. אין להכחיש את החשיבות המקבילה של העולמות הרעיוניים הגדולים, אך אין להעמיד הכל עליהם.
ההלכה היא אפוא מורת דרך משמעותית לגבי כל שינוי שצריך לעשות. יש צורך בצירוף של עניינים אידיאולוגיים נשגבים, היונקים מפעילות מערכתית כוללת, לפעולה ביתית משמעותית הנעשית על ידי כל אחד לבדו. בשעה שאין הממשלה עוסקת בתפקידה אנו עצמנו נקראים לעשות זאת – ברשות היחיד הפרטית שלנו, ובאחריות האישית שאנו מקבלים על עצמנו. ההטמעה של המציאות הקריטית שאנו עומדים בפניה מחייבת אותנו להקדיש את עיקר מאמצנו לשאלות הקיום היסודיות, ולהכיר בעובדה שאין "מישהו" שם למעלה הדואג לכך. זוהי השעה של לקיחת אחריות בדרכה של ההלכה ולא ניתן עוד להתחמק ממנה. הדבר נכון בכל תחום קיומי הנוגע לנו – מאחריות מוסרית אישית, מהפסקת השחיתות האישית, מחיסכון במים ואנרגיה, ועד לעיסוק מתמיד בשאלות הזהות והמחויבות היהודית. מהבורות הנשברים אל מעינות המים.
(פנחס תשסח)