מערכת שבתוןנטעאל בנדל
כמה פעמים נאמר לי שהתורה צריכה להיות עיקר חיי ובכל זאת כמה פעמים אמרתי שאני לא מתחבר, כמה פעמים דיברו על החשיבות והרצון העז לכך שהתורה תהיה מרכז חיינו ותהווה "עץ חיים למחזיקים בה" אך יותר ויותר נראה כי "תומכיה" כלל וכלל אינו "מאושר". הבה נהיה אמיתיים עם עצמנו ולו לרגע ונשאל היכן התורה נכנסת, משפיעה, נופחת משמעות ומתחברת בחיינו? האם יש תורה בטלוויזיה? בעיתונות? ברדיו? במוסיקה ובשירה? בחיינו הכלכליים? בחיי המשפחה? בחיי החברה? התורה נשארת יותר ויותר אך ורק בבית המדרש ואינה יוצאת אל היום יום. אני מאמין שאכן "חיי עולם נטע בתוכנו" אלא שמחזיקי התורה ולומדיה כינסוה לתורה צרה וחד גוונית. מרבית הוגי הדעות החילוניים סבורים שתורתנו פרמטיבית היא, עד כי לעתים תמה אני "איה מקום כבודו להעריצו"? מה אנו עושים לפאר ולרומם את שם ה' בעולם? ומקיימים "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"?
הציונות הדתית במצוות רבניה הרימה את דגל השמירה על ארץ ישראל (ובו נמנים השבויים וצה"ל). בעלוני השבת נכתבים מאמרים על גבי מאמרים של גדולי רבני הציונות הדתית בנושאי החזית הארץ ישראלית, ואכן חזית חשובה היא זו, אך נראה כי רבים מרבני הציונות הדתית וויתרו ואף הפקירו את חזית התרבות היהודית והעמידו את התורה על רגל אחת בשם א"י, ובאמת אצל הרבה מאוד מהציבור הדתי התורה כאילו איבדה את שיווי משקלה ונפלה. בעוד הדתל"שיזם ובינוניות ה"דאומיזם" (=הקריאה לשאיפה לבינוניות כאידיאל כפי שהתרשמתי מספרו של חנוך דאום "אלוהים לא מרשה") עולים וגואים, רבני הציונות הדתית עסוקים בנושאים שאין באופקם פיתרון לבעיות הפנים ציוניות דתיות וממילא הכלל ישראליות. יש לציין כי איני מזלזל חלילה בדגל מפעלה הנהדר של ההתנחלות והעיסוק האינטנסיבי בשמירה על א"י, אלא שהוא לבדו מרים את דגל הציונות הדתית אך ורק לחצי התורן.
ביחס אל התרבות החילונית המצויה כיום ישנם מספר זרמים הנמנים על אנשי הציונות הדתית-המסתגרים והפשרנים. הפשרנים אנשי המזרחי בחרו בלספח לעצמם את התרבות החילונית המושפעת באופן ישיר מתרבות המערב המציגה סולם ערכים שונה ואף הפוך לסולם הערכים אותו מתווה ההלכה. משחר ילדותו מתנהג האדם כחקיין למציאות הסובבת אותו, כאשר האדם צופה, קורא ושומע מציאות שלילית המציאות עולה אל פני השטח. מכיוון שסגולתה של האומנות היא ההשפעה הרגשית התת הכרתית, יש להיזהר בה שבעתיים, לאור זאת טוען הרב קוק כי "רק אנשי הקודש ראויים להיות שרי הקודש" (מתוך הקדמת הרב קוק לשיר השירים) דהיינו על מנת ליצור תרבות יהודית דתית טהרה וקדשה, על האומן להיות קדוש ובשאיפה מתמדת לקדושה מבלי להידרדר לבינוניות.
את הנ"ל השכילו לקבל על עצמם הזרם המסתגר בציונות הדתית ואף הבינו כי יש עניין, חשיבות וחובה להיכנס אל תיבת הנוח הישיבתית על אף ודווקא בגלל מבול החיים הזולף. אלא שמתעלמים משליחת עורב או יונה אל מחוץ לתיבה פן יכניסו אל המצודה את האויב, ומתהדרים בפסוק "ויהי עשיו איש ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים" (בראשית כ"ב,כז) תוך כך שמתעלמים מההמשך בו מוצג יעקב קצת אחרת "ויבוא יעקב מן השדה בערב" (בראשית ל',טז) חסידי ברסלב וודאי יתגאו בכך כי יעקב חזר מה"התבודדות" החסידית המסורתית בעוד ההיקש בין "…איש שדה…" הנאמר על עשיו ל"…יעקב מן השדה…" ברור. כאמור כליאת התורה בין כותלי בית המדרש זהו עוול, הצרת ערוצי התורה לערוץ אחד בשם לימוד אינו מתקבל על הדעת כפי שכותב הרב קוק "הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל את כל המושגים הרוחניים המוטבעים בנפש האנושית, וכל זמן שחסר עוד אף שירטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש… יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו" (הקדמת הרב קוק לשיר השירים). סובר אותו הזרם כי ההתעסקות בתורה שאינה ע"י הנפת אגודל, העלאת סברות ויישוב תוספותים אינה רצינית ואינה מתאימה לבן תורה. אולם לדעתי היונה אינה מביאה עימה אויב כי אם עלה של זית.
האדמו"ר מפיסצנה אמר כי "…בשעה שאתה לומד תורה קשה לך לעורר את נפשך במחשבות עילאיות, מוכרח אתה לעורר את נפשך טרם שתבוא ללמוד… והנפש הגלויה שלך תרוץ ותחדור…ותתייחד עימו יתברך" (חובת התלמידים).
בשלהי המאה השמונה עשרה לאור גזרות ת"ח ות"ט, לאחר קום שבתאי צבי ולאחריו יעקב פרנקל ואורח חייהם השמרני של הליטאים, היו היהודים ודתם "נתונים בשפל, מעוטי מספר ושנואים על כל" (כוזרי מאמר ראשון). ליד כל בית כנסת "יבש" ומדוכדך ניצבה לה כנסיה המפיקה צלילים ערבים לכל שומע ואנשים מחויכים מגיחים מבטנה. הנוער כהיום חיפש עוצמה ורוחניות ופנה אל הכנסייה כמרוממת נפש, בעוד הליטאים היו כישנים למציאות וסירבו בכל תוקף להכניס את הצלם להיכל-שיר ומזמור, וכשהקיצו משנתם גילו להפתעתם את הנוער היהודי מנוצר או פורש מן הדת. בעקבות הנ"ל החל זורם לו זרם נפלא בשם חסידות הנובע מתוך מעייניו של "הבעל שם טוב" שקרה לליטאים "מה לך נרדם" וסבר כי לא רק לחריפי הלימוד יש מקום בדת ישראל כי אם גם ל"יושבי הקרנות" אותם ביזו הליטאים, והחל להנהיג את החסידות ע"י השירה והשמחה משובבי הנפש. פרץ הבעל שם טוב את התודעה כי בשיר לא רק למילים יש משמעות כי אם גם לניגון עצמו, ואכן הנוער הליטאי עזב את אבותיו והחל מהלל את ה' "במינים ועוגב". תנועת ההתנגדות הליטאית לא מצאה מענה ותשובה על מנת להחזיר את אשר אבד לה, באין מנוס ובלב כבד החלו מצרפים לתפילותיהם מנגינות. לדידה של החסידות יש צורך לנקות את החדרי הלב במידות לפני היכנסו של לך מלכי המלכים אך זה לא מספיק צריך אף לקשת וליפות את החדר בחוויות רוחניות אותה מניבה תרבות הספרות, השירה, הציור והקולנוע, ואז, ורק אז יהיה מוכן החדר לבואו של מלך מלכי הלכים הקדוש ברוך הוא וללימוד תורתו לאחר ההכנה הרוחנית הראויה שנתנה לנפש.
עלינו ליצור לעצמנו חיי יהדות שלמים כמו שאמר הרב חרל"פ "התכלית המבוקש הוא שהגוף יתעלה להתקרב עם הנשמה ולא יהיה שום ניגוד ביניהם לא להיות עוד דו פרצופין שהנשמה מושכת לכאן והחומר מושך לכאן". התרבות והאומנות הם נספח מרכזי בחיינו ועלינו לבנותו עפ"י רוח ה' ומשם בעז"ה תצמח הישועה.
(פנחס תשסח)
