צמה של עוצמה. חולות הסרטן שתרמו בעצמן שיער

ליבי קיבלה את הבשורה שהיא חולה בסרטן תוך כדי הריון, ולא פחות מ-3 פעמים. שירה התוודעה לכך בגיל 15 ושתיהן, שקיבלו פאות שנתרמו לחולות סרטן – גם תרמו את שערן. כוחה של תרומת שיער

בגיל 28 לליבי גולדשטיין היה הכל; בעל מסור ואהוב, בת מתוקה ועוד אחת בדרך, וקריירה כאחות בבית חולים. כשהיא בחודש השישי להריונה, ליבי חשה שלא בטוב והגיעה לבית החולים, שם מצאו אצלה ממצא שדומה לגידול. "הרופאה התקשרה ואמרה שיש לי לימפומה – סרטן בלוטות הלימפה, וכבר למחרת היא קראה לי למשרדה", מספרת ליבי.

למרות ההיריון, הוחלט כי ליבי תתחיל בטיפולי כימותרפיה מידיים: "הרופאה אמרה שיש שתי אופציות – ללכת לחדר לידה ולטפל רק בי, או להמשיך את ההיריון ולקבל טיפול שלא עובר בשליה. מנהלי ההמטולוגיה ורופא הנשים נתנו את ברכתם להמשך ההיריון ובחרתי בזה".

אחרי הטיפול הכימותרפי הראשון הסבירו לליבי כי שיערה ינשור לאט וכדאי שתתחיל לחשוב על אופציות, כגון פאה.

כשהיא בהיריון, ליבי עברה טיפולים במשך שלושה חודשים, לאחר הלידה החלה בטיפולים אגרסיביים יותר ואחרי מספר חודשים סיימה את הטיפולים, אלא שאחרי חמישה שבועות היא שוב לא הרגישה טוב ובבדיקות ראו שהגידול חזר להיות פעיל והתפשט והיא החלה בתהליך של השתלת מח עצם.

במשך שנה עברה ליבי טיפולים והקרנות עד שניצחה את הסרטן בפעם השנייה. בעשרת החודשים הבאים תנסה ליבי לחזור לשגרת חייה ולמשפחתה, אלא שכעבור עשרה חודשים יכה בה הסרטן בפעם השלישית: "אחרי עשרה חודשים שוב הרגשתי לא טוב. הסרטן חזר, באותו המקום. אז כבר האופציות לא היו רבות, אבל ב"ה נכנסה תרופה חדשה שהקב"ה שלח לי, למרות שהיא לא הייתה בסל התרופות קיבלתי אותה והיא הצילה את חיי. כשסיימנו את הטיפול הזה – החלמתי", היא מספרת.

"היו שאמרו לי 'את דתייה אז לפחות לך נשירת השיער לא תפריע מתחת לכיסוי ראש', זו הנחה ממש שגויה. הרי גם לאישה שמכסה את הראש יש שיער מבצבץ, גבות וריסים שמשלימים את המראה הנשי הטבעי"

הג'ינג'ית עם התלתלים

שירה אוזאלוס הייתה בת 15 כשגילו לה את סרטן הקרציומה ברחם, לאחר שנותחה להסרת פוליפ שנגלה ברחמה. "זה היה שוק, בהתחלה לא הבנתי מה קורה", היא מספרת. "עשיתי את הניתוח בחופש הגדול וחזרתי ללימודים. יום אחד לא הרגשתי טוב. התקשרתי לאמא שלי ומסתבר שהיא ישבה אצל הרופא. היא רק אמרה לי שלא אלך מחר לבית הספר ושהיא תמשיך לדבר איתי בבית. ניתקתי ולא הבנתי מה קורה. התקשרתי אליה שוב ואמרתי לה – 'יש מצב שזה סרטני?', היא ענתה שזה מה שחושבים וכלום עוד לא בטוח. יום אחר כך היה תור לרופא לעוד ניקוי הרחם מהפוליפ שנגוע ומשם התחילה סדרת טיפולים".

במשך חמישה חודשים עברה שירה טיפולי כימותרפיה קשים, שידעה שיגרמו לשיערה המתולתל והאדמוני לנשור. זו הפעם הראשונה בה נשברה ובכתה מאז נודע לה על הסרטן: "כשאמרו שאני צריכה טיפולי כימותרפיה והרופא יידע אותי שהריסים, הגבות והשיער שעל ראשי ינשרו – זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מהמחלה. הייתי ג'ינג'ית עם תלתלים וזה מה שאפיין אותי, ידעו שאני שירה הג'ינג'ית עם התלתלים. גם כאישה, שיער זה משהו שמאוד מאפיין נשים. מה שעבר לי בראש באותם רגעים זה שאם אין לי שיער יחשבו שאני בן, חשבתי שזה לא נשי בשום צורה וזה היה מפחיד להיות חשופה ולהיות אחרת, שונה מהאנשים הרגילים. זה הדבר היחיד שהפחיד אותי בכל המחלה, מה אני עושה עכשיו בלי השיער".

שירה החליטה לקחת את גורלה בידה, לשלוט במחלה ולא שהמחלה תשלוט בה. היא החליטה שלא להתמודד עם השיער שינשור על הכרית ולכן בחרה לגזור את שיערה בטרם החלו הטיפולים אבל סירבה לצאת מהמספרה ללא שיער.

פאות קדושות

לעזרתן של ליבי, שירה ולצערנו של עוד אלפי בנות חולות סרטן, הגיעה עמותת 'זכרון מנחם', שמקיימת זו השנה שישית ברציפות קמפיין התרמות שיער עבור פאות לחולות סרטן בשיתוף עם פנטן.

שירה ומשפחתה חיפשו עמותות שתורמת פאות והגיעו ל'זכרון מנחם'. "הם הסבירו לנו שכל הפאות הן משיער שבנות תרמו והן לא ממשהו סינטטי או חומר לא טוב. הם הכינו את הפאה בכמה ימים, דאגו לי לפאה שנכונה לי, בצבע שלי. לא לבשתי המון את הפאה אבל בתחילת המחלה היא מאד חיזקה אותי, נתנה לי תחושת ביטחון שהכל בסדר וזה לא סוף העולם. לא כולם חייבים לדעת מה המצב שלי אם אני לא רוצה שידעו".

"לוקח זמן לראות את עצמך במראה עם קרחת ולקבל את עצמך ככה", היא מוסיפה, "עד אז הפאה נותנת לך כוח ושקט נפשי להראות את עצמך בפומבי מבלי להיות חשופה. ככה יכולתי לצאת בלי הקרחת עד שהייתי מוכנה נפשית. בסופו של דבר הסתובבתי בגאווה עם הקרחת, קיבלתי את עצמי ככה וזה מה שהיה לי חשוב. הגעתי למסקנה שגם ככה אפשר להיות נשית וחזקה".

שירה מתארת שהמון חולות סרטן לא יוצאות עם הקרחת מהבית עד ששיערן מתחיל לצמוח לאורך של קוקו. "הן יכולות להיות עם הפאה שנה ויותר כי זה מחזק להן את הביטחון ונותן להן אפשרות לחזור לחיים במהלך הטיפולים". למיותר לציין שאת השיער ששירה גזרה מראשה בתחילת המחלה היא תרמה לעמותת 'זכרון מנחם'.

"כשאמרו שהריסים, הגבות והשיער שעל ראשי ינשרו – זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מהמחלה. זה היה מפחיד להיות חשופה ושונה מהאנשים הרגילים. מה אני עושה עכשיו בלי השיער?"

גם ליבי קיבלה פאה מזכרון מנחם. "באתי אחרי טיפול הכימותרפיה הראשון ותפרו לי פאה עם פוני שתסתיר את הגבות שעמדו לנשור. עם האבחנה היו שאמרו לי 'את דתייה אז לפחות לך נשירת השיער לא תפריע מתחת לכיסוי ראש', זו הנחה ממש שגויה. הרי גם לאישה שמכסה את הראש יש שיער מבצבץ, גבות וריסים שמשלימים את המראה הנשי הטבעי. לחולת סרטן שסובלת מתופעת לוואי של נשירת שיער, הכל נושר! נשירת השיער מותירה מראה מאוד אפור ומזכירה לכל אישה, גם כזו שמכסה את ראשה, שהיא חולה. אך, עם הפאה הרגשתי אישה אחרת. אישה יפה. לא הרגשתי שכולם מסתכלים עליי ברחוב".

ליבי החלימה וכעבור מספר שנים זכתה אף היא לתרום את שיערה לזכרון מנחם: "שלוש שנים אחרי הקרחת האחרונה, ביום ההולדת שלי, תרמתי 30 ס"מ", היא מספרת בגאווה.

"הרופאה אמרה שיש שתי אופציות – ללכת לחדר לידה ולטפל רק בי, או להמשיך את ההיריון ולקבל טיפול שלא עובר בשליה"

120 צמות

גם בתה הבכורה של ליבי, בת השבע, ביקשה לתרום את שיערה: "היא התעקשה שהיא רוצה לעשות את זה וזה ריגש אותי, כי תמיד שואלים אותי איך המחלה השפיעה על הבנות, כי הן היו קטנות והייתי באשפוזים וזה לא היה פשוט. אני עונה שב"ה יש להן שריטות טובות. כשהבת שלי הסתפרה, בכיתי ואנשים במספרה התרגשו".

לאחר תרומתה של בתה הצעירה, החליטה ליבי לערוך הפנינג תרומות שיער בבית הספר של בנותיה: "התלבטנו איך להביא את הנושא לבית ספר יסודי בלי להפחיד את הילדים. חשבנו על זה שעל סרטן לצערנו הם ישמעו ופה אפשר להגיד להם שיש דרך לעשות חסד עם מי שחולה ולתרום מעצמנו. לילדה קטנה אין כסף לתרום אבל יש לה שיער והיא יכולה לתת משהו משלה למישהו אחר". במהלך ההפנינג בבית הספר של בתה של ליבי נאספו 120 צמות.

"אנחנו נפגשים עם חולות שמספרות כמה שהן מרגישות שונות עם קרחת וכשהן עם פאה הן מרגישות שוות, הן לא חריגות בנוף"

לפני שבוע התקיים כמידי שנה מחנה החורף באילת של 'זכרון מנחם', שם התקיים גם אירוע התרמת שיער. אחד מבין תורמי השיער שם הוא שגב שפירא שמתנדב ב'זכרון מנחם'. בטרם הצטרף למערך המתנדבים של 'זכרון מנחם' החליט להאריך את שיערו. אחרי שנה של התנדבות היה לו ברור שיסתפר רק לאחר ששיערו יתארך עד שיוכל לתרום 30 ס"מ ממנו.

שגב: "במחנה ידעתי שיש לי את האורך הנכון כדי לתרום. הבנתי שמתקיים אירוע התרמת שיער בקניון באילת והזמינו את הציבור לתרום. התחושה הייתה מיוחדת, זה היה באמצע יום מחנה גדוש פעילויות, עצרתי והסתפרתי. יעידו חבריי ומכריי שפחדתי מהתספורת אבל הבנתי לאן זה הולך. היו שם מסביבי כל החבר'ה, חניכים ומדריכים כולם עודדו אותי. כולם פרגנו ותמכו".

שירה השתתפה גם היא במחנה החורף וכמחלימה מהסרטן שיודעת וחוותה על גופה כמה חשובה הפאה, התרגשה לראות בנות בכל הגילאים שמגיעות ותורמות שיער. "ראיתי בנות שעושות את זה כדי לעשות לנו, החולות, טוב. זה היה מרגש, הן חזקו אותנו ואנחנו התרגשנו. לכולנו יש פאה אחת אם לא יותר, כולנו היינו מאושרות לדעת שיש אנשים שמוכנים לתרום את שיערם כדי לעשות פאות לילדות החדשות שחלו, כי לצערנו בכל יום מגיעה למחלקה מישהי חדשה".

שגב: "לפני שהתנדבתי ושמעתי על בנות שתרמו חשבתי שזה ענייו טכני שאין שיער, לא הבנתי את החשיבות האמיתית. אנחנו נפגשים עם חולות שמספרות כמה שהן מרגישות שונות עם קרחת וכשהן עם פאה הן מרגישות שוות, הן לא חריגות בנוף. במחנות אני לא מכיר את כל הסיפורים של כל החולות ואני לא יודע למי יש שיער אחרי הטיפולים או אחרי שנשר. כמתנדב ראיתי שאני לא יודע להבדיל מי נמצאת באיזה מצב, כי השיער משווה בין כולם. אני, למשל, לא יודע למי יש פאה ולמי לא".

ליבי מסכמת: "בנושא התרמת שיער אין חכם כבעל הניסיון, מי שעבר על גופו יכול לספר כמה חשובה הפאה לחולה, מה היא עושה לנפש, מעבר לזה שזה שיער. הדימוי העצמי מאד נפגע כשיש מחלה, במיוחד אצל נשים. זה כל כך חשוב".