תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה ובחקלאות אל תפגע!

השמיטה בזמננו, לפי רוב הדעות אינה מדאורייתא, אולם הדאגה לחלשים ולמוחלשים דווקא כן!

המושג "שמיטה", שהולך ותופס מקום מרכזי בסדר היום הדתי שלנו לקראת שנת השמיטה המתקרבת, מקורו בפרשתנו. מצוות השמיטה מוזכרת כבר בספר "שמות" ובספר "ויקרא", אולם שם היא נקראת "שביעית", ולא "שמיטה". מה ההבדל בין שני המושגים, ומדוע מצוות השמיטה מופיעה בשלושה מקומות שונים בתורה? נתייחס להופעותיה העיקריות של השמיטה בפרשות "בהר" ו"ראה" ונעמוד על שתי מגמות ושני סוגי תוכן של מצווה זו.

בפרשת "בהר" מופיעים כל איסורי המלאכה של השנה השביעית, כשבמוקד נמצאת הארץ. הפרשה פותחת במילים: "כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ", והתורה חוזרת ומדברת על "שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ". מגמת ההשבתה בשביעית שמתוארת שם היא חיזוק האמונה והביטחון בבורא עולם, כאשר עובדי האדמה נדרשים להתמודד עם הקושי והדאגה:

"מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת". השביעית מתוארת בפרשת "בהר" בתור "שַׁבָּ֖ת לַה'", והיא משתלבת בסדרה של מצוות שנועדו להטמיע את ההכרה שהארץ שייכת לה': "כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ".

הדגש בפרשת "בהר" הוא על קדושת הארץ והחובה לתת לה לשבות, ולכן המושגים המרכזיים בפרשה זו הם שבת ושביעית, בדומה ליום השביעי, יום השבת. לפיכך מופיעה בפרשת "בהר" גם ההנחיה לנהוג קדושה בפרות שביעית, הלכה שנלמדה מהמילים: "וְ֠הָיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה". פרשת השמיטה שם היא חלק ממצוות הקדושה שעומדות במרכזו של ספר ויקרא. אחרי פרשת "קדושים תהיו", ואחרי מצוות "וקדשתו" לנהוג קדושה בכהנים, ומצוות הזמנים המקודשים של פרשת "אמור", מוסיפה פרשת "בהר" את הזמן המקודש של השנה השביעית.

במוקד פרשת "ראה", לעומת זאת, נמצאת התנהלותו של עם ישראל כעם, כשהפרשה פורשת שורה של מצוות חברתיות שדורשות פעולות של וויתור ונתינה. השמיטה שבפרשתנו עוסקת בשמיטת כספים, והיא משתלבת במצוות של נתינת מעשר ללוי, "כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ", נתינת מעשר עני המבטא דאגה לַ"גֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ", חובה לתת צדקה, מצוות הלוואה ודרישה לתת מענקים לעבד ולאמה המשתחררים. המילה "שמיטה" מופיעה דווקא בפרשתנו, ואף חוזרת שוב ושוב, שכן מילה זו מדגישה את פעולת הוויתור.

מצוות השביעית של פרשת "בהר" מתמקדת אפוא בתביעה דתית-רוחנית של אמונה, בעוד שמצוות השמיטה של פרשת "ראה" תובעת פעילות חברתית, ויצירת חברה שיש בה דאגה לחלשים.

פרשות השמיטה שבתורה משקפות מצב בו עובדי האדמה מתפרנסים בכבוד ואף דואגים לשכבות החלשות, ואילו כיום דווקא הם הופכים למגזר המוחלש. מצערת העובדה שהדרך של משרדי האוצר והחקלאות לטפל בהתייקרות התוצרת החקלאית היא דווקא על-ידי הגברת הייבוא לישראל, והכבדה על חקלאי ישראל.

החקלאות בישראל מסמלת באופן מובהק את הצלחת המפעל הציוני. נתוני הפתיחה שלה היו ירודים, שכן ישראל לא התברכה במקורות מים רבים, יותר ממחצית משטחה הוא מדבר, האקלים יבש ובחלקים רבים הטופוגרפיה הררית, אולם למרות זאת נוצרה בישראל חקלאות מפותחת לתפארת העם והארץ. כיום החקלאים מתמודדים עם עלויות כבדות של העסקת עובדים, הן מקומיים והן זרים, עם התייקרות מחיר המים ועם אירועי פשיעה חקלאית – גניבות, הצתות, וונדליזם שהפכו לתופעה יומיומית.

המאמץ להוזיל את התוצרת החקלאית לצרכנים צריך להיעשות על-ידי ריסון פערי התיווך, ושינוי המצב בו הצרכנים משלמים הרבה, למרות שהחקלאים מרוויחים מעט; לא על-ידי הכבדות נוספות על החקלאים. הרפורמה המוצעת עשויה אמנם להוזיל את סל המזון של הצרכנים בכמה שקלים, אולם עבור החקלאים ואלפי בני משפחותיהם מדובר בשבירת מטה לחמם, ומדינת ישראל עלולה לאבד אפשרות לאספקה חקלאית עצמאית ויצירת תלות בעייתית בייבוא ממדינות אחרות של מוצרים בסיסיים. פרשת "ראה" קוראת לקברניטי המדינה לא להפוך לקברני החקלאות. היא דורשת לגבש מדיניות כלכלית המבוססת על ערכים חברתיים, ודאגה לאזרחי ישראל מבלי לפגוע בחקלאיה. השמיטה בזמננו, לפי רוב הדעות אינה מדאורייתא, אולם הדאגה לחלשים ולמוחלשים דווקא כן!

(ראה תשפ"א)