על המחלוקת

המקרא והתלמוד, ספרות ההלכה והפוסקים, רוויות במחלוקות אינספור. בניגוד לתדמית – שניזונה במידה רבה ממחלוקתו של קורח – חכמי ישראל לא ראו במחלוקת כשלעצמה דבר רע, שהרי מסוגלת היא להביא לבירור האמת ולבירוא השקר. אכן, במה דברים אמורים? רק במחלוקת שהיא לשם שמים, שהשותפים לה מכוונים לבם לאמת ומתנצחים זה עם זה לתכלית ראויה ולא לשם שיקולים זרים ופסולים.
מחלוקת קורח ועדתו הייתה דגם ואב טיפוס למחלוקת שלא לשם שמים, שאין מאחוריה אלא רדיפת שררה, קנאה ותאווה. בעוד שדמותו של קורח זכתה להארה גדולה, נותרה בצל מסוים "עדתו".
עיון בפשט הפסוקים עשוי ללמד שבקרב "קורח ועדתו" עצמו היו מחלוקות פנימיות (ולפיכך דייקו במשנת אבות ואמרו: "מחלוקת קורח ועדתו" ולא אמרו מחלוקת "הלל ושמאי ועדתם", לפי שהם היו חטיבה אחת, ואילו בין "קורח" לבין "עדתו" היו מחלוקות): בראשית נאמרה לשון יחיד –"ויקח קורח", ורק בסמוך נאמר שחברו אליו גם "דתן, ואבירם, ואון בן פלת, ואנשים מבני ישראל". בהמשך אמנם נאמרה הפרשה בלשון רבים, ואף משה מדבר "אל קורח ואל כל עדתו" (פסוקים ה, ו), אך בהמשך משה דובר שוב רק אל קורח (פס' ח), וקורא בנפרד "לדתן ואבירם", שנתפסים כסיעה נפרדת, כשאון בן פלת נעלם לחלוטין מן האופק.
על נסיבות היאלמות-היעלמות זו, אמר רב: "און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה לו: מה איכפת לך? אי משה רב – אתה תלמיד, אי קורח רב – אתה תלמיד. אמר לה: ומה אעשה, כבר נמניתי עימהם ואיני יכול לפרוש? אמרה לו: אני אצילך. השקתו יין, וישן לו על המטה, וישבה לה על פתח חצרה, וסתרה את שערה, והייתה סורקת את ראשה. אמרה: כתיב 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ', וכן היה. שכיון שבא אחד מהם לשאול על און, היה רואה את האישה פרועת ראש וחוזר לאחוריו. בין כך ובין כך ניצל" (ואגב דרכנו למדנו, עד כמה "קדושים" היו קורח ומרעיו, שנזהרו זהירות יתירה מפני הסתכלות בשער אשת איש, אך לא מנעו עצמם מן המחלוקת ומערעור על משה רבנו קדוש ה'). למחלוקת-מפלגת קורח חברו בעלי אינטרסים שונים ומנוגדים, שלא היה כל קשר ביניהם, אלא רק תאוות השררה והכבוד.
קצרו של דבר: ממשנת אבות למדנו שמחלוקת אינה דבר שלילי. נהפוך הוא: "סופה להתקיים" ולעשות פירות. דעות חולקות עשויות להיות כלי מחזיק ברכה, מפרה, מתסיס ומבקר. אך תמיד יש לשים לב לגורם שמניע את גלגלי המחלוקת. המוטיבציה למחלוקת יכולה להיות, כבמעשה קורח ועדתו, לא עניינית. רדיפת כבוד ושררה גרידא, עטופה ב"יראת שמים" מזויפת ("טלית שכולה תכלת – חייבת בציצית?"). מחלוקת מעין זו פסולה מעיקרה. לא כן מחלוקת לשם שמים, כמחלוקת הלל ושמאי, שנועדה לברר את ההלכה, ללבנה ולהעמיד תורה על תלה.
רבים נתקשו בפירושה של משנה זו: כיצד ייתכן לומר על מחלוקת ש"סופה להתקיים", והלוא אחת מן הדעות – מוטעית היא? התשובה לכך נעוצה בתפיסת המחלוקת במשפט העברי, שלפיה "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים", לאמור: גם דעה שנדחית, כביכול, יכול שיהא לה "קיום" לעתיד לבוא. מסיבה זו לא נמחקה דעת המיעוט מהמשנה, ולא עוד אלא שנצטווינו ללומדה ולשומרה. כמו ששנינו בתוספתא (סוטה ז, יב): "לא יאמר אדם לעצמו, הואיל ואלו אוסרין ואלו מתירין, למה אני למד? תלמוד לומר: 'ניתנו מרועה אחד', א-ל אחד בראם, אף אתה עשה לבך כחדרי חדרים והכנס בו דברי מטמאין ודברי מטהרין". במחלוקת לשם שמים, גם דעת מיעוט, שנדחית מן ההלכה, מקובלת ורצויה לפני המקום. ואפשר שעוד יגיע שעתה, הכל לפי הזמן והמקום. לפיכך, על אף ש"לעולם הלכה כדברי המרובין", לא נמנעו חכמים ל"הזכיר את דברי היחיד בין המרובין, שמא תיצרך להן שעה ויסמכו עליהו" (משנה עדויות א, ד).
(קרח תשסז)