מחלוקת קרח וכל עדתו

עד כדי כך מזוהה קרח עם נושא המחלוקת, עד שחלק ממוני תרי"ג המצוות מנו מצוות לא תעשה "ולא יהיה כקרח וכעדתו". כך למשל מנה ר' אליעזר ממיץ, מבעלי התוספות, בספר היראים סימן שנז:
"לא יהיה כקרח. צוה הב"ה שלא יערער אדם על הכהונה שלא יאמר אדם למה יעבוד כהן ואני לא אעבוד…"
בספר מצוות קטן (מצווה קלב), לר' יצחק מקורביל – שהיה אף הוא מבעלי התוספות, מוסיף ומרחיב: "ובכלל המצווה הזו, שלא יחזיק במחלוקת ושלא יהיה בעל מחלוקת"…
אמנם, התורה כולה מלאה מחלוקות – ואפילו על כך יש מחלוקת, האם למנות את המצווה הזו כאחת מתרי"ג המצוות… אלא שכמובן, הפרשייה של קרח היא הדוגמא הטיפוסית של חז"ל למחלוקת שאינה לשם שמיים, כדברי המשנה המפורסמת (מסכת אבות פרק ה משנה יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח וכל עדתו". אמור מעתה: "ולא יהיה כקרח וכעדתו" – אל תחזיק במחלוקת שאינה לשם שמים, כקרח וכעדתו, אך במחלוקת לשם שמים אין איסור, ואדרבה – היא חלק מהתפתחות התורה ומשבעים פניה.
אך יש מקום לדייק היטב בדברי המשנה – מחלוקת הלל ושמאי הוא ביטוי מובן והגיוני, שכן הלל ושמאי נחלקו בכמה וכמה עניינים. לעומת זאת, כשנשווה לביטוי זה את הביטוי המקביל, המופיע בהמשך המשנה – "מחלוקת קרח וכל עדתו" – אי אפשר שלא לתמוה: וכי קרח נחלק עם עדתו? לכאורה, במקביל ל'מחלוקת הלל ושמאי', היה צריך להופיע 'מחלוקת קרח ומשה'! ומדוע הניסוח הוא 'מחלוקת קרח וכל עדתו'?
אלא שאם נעיין שוב בפסוקים, נגלה שאכן קרח נחלק לא רק על משה אלא גם על עדתו: שהרי מה רצו כל אנשי קרח? כל אחד מהם רצה להביא מחתה ובה קטורת, ולהקטיר לפני ה', "והיה אשר יבחר ה' הוא הקדוש"! כלומר, מכל מאתיים וחמישים איש שהיו בעדת קרח, עתיד להבחר אחד בלבד, שהוא ורק הוא יהיה הכהן הגדול. עדת קרח תמכו כולם בקרח בכך שצריך להחליף את שיטת הבחירות, אך הם לגמרי לא תמכו במועמדותו למשרת הכהן הגדול, ולהיפך – הם אף התחרו איתו על אותה משרה. חז"ל מביאים (סנהדרין קט: ועוד) ש"און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה לו אם משה רבה את תלמידא [=אם משה יהיה המנהיג – אתה תהיה תלמידו], ואם קרח רבה את תלמידא" [=וכן אם קרח יהיה המנהיג, אתה לא תהיה אלא תלמידו, ולמה לך להכנס למריבה הזו?]
לכן נכון מאד לומר 'מחלוקת קרח וכל עדתו', שכן הם כולם חלקו זה על זה וכל אחד מהם רצה את השררה לעצמו, וזוהי מחלוקת שאינה לשם שמיים. משה רבנו לא היה איתם כלל באותה מחלוקת! שכן משה לא רדף אחר השררה, ולהיפך – ברח מפני הכבוד ואמר לקב"ה "שלח נא ביד תשלח", ורק בעל כורחו נרתם למשימה והוביל את בני ישראל ביציאת מצרים ובמדבר.
כאשר ישנה מחלוקת, מתברר בסופו של דבר מי מחפש את טובת עצמו, ומי פועל לשם שמיים ולא למטרת רווח אישי. "יתפרדו כל פועלי אוון", גם כאשר מתאחדים יחד אנשים שונים או עמים שונים ומטרתם לרעה, סופם להפרד ולהתנתק זה מזה, כי כל אחד מהם מבקש בסופו של דבר את טובת עצמו בלבד. "שפת אמת תיכון לעד" – כאשר אדם פועל למען האמת ולשם שמיים, סופו להמשיך ולהוביל את המציאות והפעולות החיוביות שהוא פועל יישארו לעד וישפיעו לטובה על המציאות כולה.
(קרח תשסז)