הרב אליעזר אהרנסון, ראש ישיבת ההסדר חולוןחטאם של המרגלים חמור בכל קנה מידה – הן ככפירה בכוחו של הקב"ה להוריש מפנינו את כל עמי כנען, הן בכפיות טובה שבאה לידי ביטוי בהוצאת דיבת הארץ רעה, והן במבחן התוצאה – ארבעים שנה של נדודים במדבר, שבמהלכם מושמד דור שלם, ודור חדש קם תחת אבותיו ונכנס לארץ.
אולם חז"ל במדרש רבה על הפרשה בחרו לפתוח את העיסוק בפרשיית המרגלים דווקא לאור מעלתם של שלוחי מצווה, הגדולה עד כדי כך שהתירו להם להפליג בספינה בדרכם לשליחותם גם בערב שבת, כאשר הם יודעים שהספינה תמשיך את נסיעתה בשבת, וכן בסוכה – שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה.
מסכם המדרש ואומר: "שאין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שמשתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו כדי שיצליח בשליחותו. ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה, ונותנין נפשם להצליח בשליחותן, כאותם שנים ששלח יהושע בן נון, שנאמר (יהושע ב – ההפטרה לפרשתנו) וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים".
כאן מתאר המדרש באריכות את מעלליהם של פנחס וכלב, שהם היו על פי חז"ל שני המרגלים האמורים בספר יהושע, והמדרש שב ומסכם: "ללמדך כמה נתנו שני צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם, אבל שלוחים ששלח משה היו רשעים. מנין? ממה שקרינו בענין שלח לך אנשים".
כדי להבין לעומק את חטאם של המרגלים, עלינו להבין את גודל ההחמצה. הייתה אמורה להיות כאן שליחות של מצווה, שמשמעותה – אדם שמשתלח לעשות מצווה, ונותן את נפשו להצליח בשליחותו; אדם שמבטל את רצונו ואת העדפותיו, איננו מחפש את טובתו האישית ואת הנוחות החומרית, ומוסר את נפשו כדי לעשות רצון ה'. שליח מצווה אמיתי מגיע להתבטלות גמורה לפני הקב"ה – הוא 'נותן את נפשו' לא רק בכך שהוא מכניס את עצמו לעיתים לסכנת חיים, אלא בכך שהוא מבקש להיות שליח – לעשות בכל מאודו את רצונו של המשלח. עיקר עולמו של השליח איננו סובב סביב מיצוי אישיותו ומתן ביטוי לנפשו, אלא מונע על ידי השאיפה להיות צינור להופעת הרצון האלוקי בעולם.
זו הייתה עיקר ההצלחה של מרגלי יהושע – את שליחותם הצבאית הרי הם לא ממש הצליחו למלא, שכן נתגלו ברגע שהגיעו ליריחו, ולאחר מכן נמלטו בעור שיניהם; אולם דווקא על ידי שביקשו בכל רגע למלא את רצון ה', ולדעת 'מה ה' אלקיך שואל מעימך', הגיעו למידע המוראלי המשמעותי ש"נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ", ולהצהרת האמונה הגדולה של רחב "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת". לעומתם מרגלי משה ביצעו לכאורה את המוטל עליהם, אולם נתנו לכך פרשנות מעוותת לחלוטין, ויצרו מגמה הפוכה ממגמת משה ששילחם.
היום, יותר מתמיד, עלינו לחיות בתחושת שליחות מתמדת. "כל מי שיש אומץ בלבבו, כח בעטו ורוח ה' בנשמתו, קרוא הוא לצאת אל המערכה ולצעוק הבו אור" (אגרות הראי"ה אגרת תפ"ג). "כי הנה החושך יכסה ארץ", החברה הסובבת אותנו הולכת ומתכסה בחושך רוחני של תרבות קלוקלת, של אלימות, של טומאה והפקרות – ודווקא בשל כך גוברת האחריות המוטלת עלינו. כל מי ששותף לעולם הערכים של תורה ואמונה, של דרך ארץ ומוסר, של אהבת ארץ ישראל ושאיפה לתיקון עולם במלכות ש-די, הרי הוא שותף לאחריות הגדולה הזו, לרומם את עם ישראל כולו ולהעמיק את זהותו היהודית. מתוך תודעת השליחות הזו עלינו להגיע לכל ערי ישראל, לכל יהודי ויהודי; וצעד אחד צעד לעורר את הלבבות, לחשוף את הרוח הגדולה הגנוזה בעמקי הנשמה כך שתופיע בעולם.
ניתן נפשנו ונצליח בעזרת ה' בשליחותנו.
(שלח תשסו)
