מזל שאין חוק שמחייב ברית מילה

נס גדול עשה עמנו הקב"ה שלא הכניסו את מצוות ברית המילה לחוק הישראלי, ובשל כך רובם המכריע של היהודים בישראל מקיימים אותה מרצון ובשמחה, למרות הכאב והסבל הכרוכים בה.

לשון המקרא השגורה בפינו מעלימה לעתים מאתנו את ייחודם של לשונות וצירופי לשון מיוחדים, שעל פניהם נראים תמימים אך הם אוצרים בתוכם עולם מלא. כזה  הוא צירוף המלים "בעצם היום הזה", שבא בפרשת בריתו של אברהם (יז, כו): "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִמּוֹל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ". צירוף זה מחליף את רעהו השכיח יותר, "ביום הזה" (דוגמת שמות יט, א: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני";  ויקרא טז, ל: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם"; ועוד).

אין צריך לומר שחכמי המסורה וחז"ל היו ערים ורגישים לשינוי קטן זה. בכל אחד מארבעת המקומות שבהם מופיע צירוף זה – כניסת נח ומשפחתו לתיבה, ברית אברהם, יציאת מצרים וציווי הקב"ה למשה לעלות אל הר נבו, קודם פטירתו – דרשו אותו בפנים שונות, שעיקרן מכוון כנגד מעשה רב עוצמה ובעל משמעות שעלול לגרור תגובות חריפות מהסביבה.

מפתיע ככל שיהיה, בפירושו על אתר מדגיש רש"י רק את גילם המתקדם של אברהם וישמעאל בנו באותו יום: "שֶׁמָּלְאוּ לְאַבְרָהָם תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה, וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים". הא ותו לא מידי.

אכן, במקום אחר, בפירושו לספר דברים (לב, מח), מרחיב רש"י, בעקבות חז"ל, את היריעה, וכותב: "בשלושה מקומות נאמר 'בעצם היום הזה'. נאמר בנח (בראשית ז, יג) "בעצם היום הזה בא נח", במראית אורו של יום, לפי שהיו בני דורו אומרים בכך וכך, אם אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו ליכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כוח למחות יבוא וימחה. במצרים נאמר (שמות יב, נא) "בעצם היום הזה הוציא ה' את צבאות בני ישראל ממצרים", לפי שהיו מצרים אומרים: בכך וכך, אם אנו מרגישין בהם, אין אנו מניחים אותם לצאת, ולא עוד אלא אנו נוטלין סיפות [=חרבות] וכלי זין והורגין בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כוח למחות יבוא וימחה. אף כאן, במיתתו של משה, נאמר 'בעצם היום הזה', לפי שהיו ישראל אומרים: בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השלו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו בחצי היום".

במדרש תנאים (דברים לב, מח) השלימו את התמונה הרביעית: "מה ראה לומר באברהם 'בעצם היום הזה'? אלא אמר הקב"ה: אם מל אברהם עצמו בלילה, עכשיו כל דורו אומר: אילו ראינוהו לא הנחנוהו. לכך אמר הקב"ה: בעצם היום הזה נמול אברהם ודי רגשה ליה ימלל".

הציווי "בעצם היום הזה" בא להודיע לכל באי עולם שמשקיבל אדם ציווי מהקב"ה, עליו לעשותו ללא חשש ומורא, ולהתעלם מ'רעשי הרקע' ותגובות הסובבים אותו. אכן, לעתים חשוב, חשוב מאד "מה יאמרו הגויים" – וגם היהודים – אך חשוב לא פחות "מה יעשו היהודים".

ודומה שלא לחינם, פותח רבי יעקב בן הרא"ש (ספרד, המאה הי"ד) את חיבורו הגדול "ארבעה טורים" בדברי יהודה בן תימא: "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"… והתחיל ב'עז כנמר', לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך. לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצווה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו; ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין, ואל תימנע מלעשות  המצווה" (בעקבותיו הלך גם הרמ"א בהגהתו לסעיף הראשון ב'שולחן ערוך').

לצד זאת, מדגיש האבן עזרא בפירושו גם את מידת הזריזות שבה קיים אברהם את הציווי, מיד בסמוך לאחר שנצטווה עליו: "בעצם היום הזה – ולא אחר לעשות הדבר".

ללמדנו שאברהם אבינו זריז שבזריזים היה, סלד ממידת הדחיינות, המאפיינת כה רבים מבני האדם, וסמך מעשה לציווי. כידוע, מידת זריזות זו, מאפיינת את אברהם גם בהקשרים אחרים, כגון במעשה הכנסת האורחים שמתואר בראש פרשת וירא ("וירץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלוש סאים סולת… ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו".

נקל לשער, כי בימינו, אילו היה מקבל יהודי בן 99 (וגם צעיר הרבה יותר) ציווי לעשות ניתוח רגיש בגופו, היה מתחיל להתווכח עם המצווה, וקרוב לוודאי שהיה דוחה אותו ומבקש "חוות דעה שנייה" כדי להיות בטוח שהדבר לא יפגע בבריאותו.

לא כן אברהם: לא רק שמיהר לקיים את המצווה בגופו, אלא שאף שיכנע את בנו ואת "כל אנשי ביתו" לעשות כן. וכדברי האבן עזרא, עשה כן בדרכי נועם ולא בדרך של כפייה: "וישמעאל בנו וילידי ביתו ומקנת כספו, כלם נימולו אתו ברצונם. והטעם, שלא הכריחם, רק מיהרו כולם לעשות ולמלאות רצון השם".

וכבר אמר מי שאמר, שנ

שכרה של כפייה דתית, כך למדנו, יוצא פעמים הרבה בהפסדה. גם במישור המהותי, של קיום מצווה מאונס ולא מרצון, גם במישור המעשי. ומאברהם אבינו נראה ונלמד, וכן נעשה.

(לך לך תשפ"ג)