הרב ד"ר משה פינצ'וקבתפילות פסח מוגדר כ"זמן חרותנו" ושבועות כ"זמן מתן תורתנו". אולם "זמן מתן תורתנו" יכול גם כן להתפס כ"זמן חרותנו". הפסוק מתאר את לוחות הברית: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים… מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". המילה "חרות" כתובה בכתיב חסר וניתן לקרותה, אומרת המשנה באבות בשני דרכים: "אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד". הדרשה תמוהה שכן אנו רגילים לדבר על קיום תורה ומצוות במונחים של עול ועבדות: "מֹשֶׁה עֶבֶד ה'"; "אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ"; "עול תורה"; "עול מלכות שמים". כיצד העוסק בתורה ובמצוות הוא בן חורין? הסיפור במיתולוגיה היוונית על אודיסאוס באי הסירנות יש בכוחו להאיר את כוונת המדרש: "בשובו לביתו ממלחמת טרויה היה על אודיסיאוס לעבור על פני אי הסירנות (בנות ים). הסירנות היו שרות להפליא וקולן הערב היה משכיח כל דבר מלב השומע, שלא נתאווה אלא להקשיב לשירתן עד בלי די. לבסוף היה האיש משלם בחייו תמורת שירה זו. שלדי אנשים שהוקסמו על ידי שירת הסירנות נערמו על החוף. אודיסאוס אמר לאנשיו כי האפשרות היחידה לעבור ליד האי בשלום היא לאטום את אוזניהם בדונג. אולם הוא עצמו נכסף להקשיב לשירתן וביקש מאנשיו, כי יקשרוהו היטב אל תורן הספינה. הם עשו כמצוותו ובהתקרבם אל האי היו הכול בחינת חרשים ולא שמעו את השירה, חוץ מאודיסאוס, ששמע את השירה. אך החבלים החזיקוהו וכל החבורה ניצלה".
אגדה זו מאירה את התובנה כי "חפשי זה לא לגמרי לבד". לפעמים, על מנת להשיג חרות בתחום אחד עליך לוותר על החירות בתחום אחר. אודיסאוס היה חופשי לשמוע את שירת הסירנות רק בזכות שגופו היה כבול לתורן. אנשיו יכולים היו להסתובב על סיפון הספינה רק משום שאזניהם היו אטומות משמוע.
כך גם העוסק בתורה ומצוות. יש והכבלים והחיובים של ההלכה הם אלו המאפשרים חרות בתחומים אחרים. דוגמה אחת היא השבת. האיסור לעסוק בכל אותם דברים להם אנו רגילים, אולי אף משועבדים, בימות החול מעניקים לנו את פניות הזמן והדעת לשקוע בתחומים אחרים שאנו נוטים לדחות במשך השבוע, כמשפחה וילדים. הכבלים וההגבלות שההלכה הטילה עלינו בדיני טהרת המשפחה, משמשים, וכבר אמרו זאת רבים, ככח מרענן בחיי הזוגיות. כך אפשר להבין, ברובד מאד פשוט את קביעת חז"ל, "אין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד". אדם חפשי שאין עליו כבלים הגבלות או מחוייבויות, עליו נאמר "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" וכדרשת חז"ל, "במתים חפשי – כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות". על פי פרשנות זו, פסח ושבועות שניהם "זמן חרותנו". פסח מייצג את החרות החומרית, יציאה מעבדות לחרות, לידת העם. ושבועות מייצג את החרות הרוחנית, קבלת תרבות, זהות וייעוד. התורה קושרת את שבועות לפסח. לשבועות אין תאריך בלוח זמנו הוא חמישים יום אחרי פסח, "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת… שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם". כשהיו מקדשים את החודש על פי הראיה השבועות היה חל בתאריכים שונים, "עצרת, פעמים חמשה, פעמים ששה, פעמים שבעה. הא כיצד? שניהן מלאין – חמשה, שניהן חסרין – שבעה, אחד מלא ואחד חסר – ששה".
אפשר לראות בספירת העומר גם רמז לתלות בכיוון ההפוך, כשם ששבועות תלוי בפסח כך גם פסח תלוי בשבועות. ספר החינוך מסביר כי טעמה של מצוות ספירת העומר היא "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף…כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא". כלומר, ספירת העומר היא מעין "ספירה לאחור" מפסח למתן תורה. הקושי בהסבר זה הוא שספירה לאחור כשמה כן היא, סופרים את הימים שנותרו עד הארוע הנכסף ולא את הימים שעברו. בספירת העומר אנו סופרים לפנים ולא לאחור?! על דרך הדרוש הייתי מסביר כי כאשר מגיעים לשבועות ומשם מביטים לאחור על הימים שספרנו, הרי שיש "ספירה לאחור" בסדר הנכון משבועות בחזרה לפסח. במבט לאחור, הספירה מבטאת את הימים ש"נותרו" עד פסח. ספירת העומר מתבצעת בסדר הפוך מהמקובל בספירה לאחור על מנת שבמבט לאחור משבועות לפסח נקבל ספירה לאחור בסדר המקובל, לרמוז על תלותה של פסח בשבועות. (משמעותה של תלות זו תידון בעז"ה בחלק הבא).
(צו תשעג)
