כמה שווים חיי אדם?

חמישים אלף שקל. בזיל הזול, על הסכין ועל האגרוף. זה מחירם של חיי אדם בישראל במאה ה-21. או לפחות, זה היה הסכום ששילם אחד הידוענים בישראל, שבינתיים נפטר לבית עולמו בנסיבות טראגיות, לאדם ששכר על מנת ש'יסלק מהשטח' את מתחריו. אפילו נניח שאותו שכיר חרב עשה 'הנחת סלב' לשכנו הידוען בציבור, ונתן לו 'מחיר מבצע' שבתעריפו המוזל מגולמת כבר גם הנחת קולקטיב, גם הנחת היעדר תביעות קודמות, מדובר בנתון מזוויע. יש בו שיקוף של הסלחנות והקלות הבלתי נסבלת שבה מתייחסים לעתים לחיי אדם, שלומו ושלמות גופו.
בעיניו של אדם בן ימינו, עיון ב"פרשת ערכין" בתורה עשוי להיות משונה, אולי אפילו מביך משהו. בפרשה נקובים סכומים שונים לחיי אדם, ותוך הפליה מגדרית ברורה.
אכן, בחברות מסוימות, בעיקר קפיטליסטיות, נמדד אדם לפי "שוויו" הכלכלי וההון שצבר. השאלה "כמה אתה שווה?" אינה מתייחסת לתבונתו או לרוחב דעתו, אלא למיליוני הדולרים שנצברו בחשבונותיו.
בתורה יש הערכה שונה לחלוטין: "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה, והיה ערכך חמשים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה הִוא, והיה ערכך שלשים שָׁקל…" (ג-ד). את ההבדל המגדרי תלו הפרשנים ב"כוח העבודה" השונה שלהם, כשהאיש "שווה" וכשיר יותר מן האישה לעבודה פיזית.
לנוכח זאת, הצטמצמות הפער שבין "שווי" האיש והאישה בגיל מבוגר יותר עוררה שימת לב. כך, למשל, מפרש רש"י על אתר, בעקבות התלמוד: "כשמגיע לימי הזקנה, האישה קרובה להיחשב כאיש. לפיכך האיש פוחת בהזדקנו יותר משליש בערכו, והאישה אינה פוחתת אלא שליש בערכה, דאמרי אינשי: סבא בביתא – פחא בביתא, סבתא בביתא – סימא בביתא וסימנא טבא בביתה [=שאומרים הבריות: זקן בבית – שֶבֶר בבית, סבתא בבית – מרגלית וסימן טוב בבית"], ונתפרש בעיקר שפתי חכמים: "כי הזקן הוא למוקש לכל הבית(!), אבל זקנה בבית היא אוצר ומטמון בבית. וכן אות לטובה, כי גם בזקנותה תביט על צרכי הבית, אבל הזקן נופל למשא על בני הבית".
אין צריך לומר שבעיני בן ימינו "הערכת שווי" מעין זו, משל היה מדובר בחבית נפט או בחברה, מעוררת קשיים רבים, ערכיים ומוסריים.
ועם זאת, עצם העלאת השאלה, כיצד נמדד "שוויו" של אדם – לפי סגולותיו, אישיותו ותבונתו או רק לפי עושרו, עשויה בהחלט להיות אתגר גדול, כאן ועכשיו, להציב בפנינו מראה ולהעלות שאלות נוקבות בדבר יחסנו לאדם, ל'אחר' (דוגמת בני הגיל השלישי, שמיקומם בסולם הטיפול הרפואי בתקופת מגפת הקורונה עמד במוקד השיח הציבורי) ולדרכי ההערכה שלנו אותו.
ספר מרתק שהופיע לאחרונה, שכותרתו "תורה וקמח – הארות כלכליות של התורה לפרשיותיה" (בהוצאת מכללת הרצוג), בוחן סוגיה זו מנקודת מבט כלכלית. המחבר, פרופסור יהושע ליברמן) (בוגר ישיבת "קול תורה", מומחה בינלאומי לשיווק וכלכלה ובמשך שנים רבות ראש בית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת בר אילן), מנסה להציע פשר כלכלי הן להערכות השווי השונות (תוך שימת לב להבחנה ההלכתית בין "ערכי עלי" לבין "דמי עלי"), הן לירידה בערך האדם בסוף חייו, וקושר אותן, בין השאר, לתיאוריה הכלכלית בדבר "מחזור החיים של המוצר(!)".
פרמטרים מרכזיים לעניין זה הם מידת האנרגיה השיווקית של המוצר, התועלת הגלומה בו והפְּחָת שלו במהלך השנים עם השחיקה והדעיכה בתפקודו. בין השאר, מופנית שימת הלב לעמדתו המעניינת של הרדב"ז לפיה רק הכהן – "אוהב שלום ואוהב את הבריות" – הוא היחיד שמוסמך לאמוד שוויו של אדם.
אחר כל הדברים האלה, ודווקא לנוכח העיסוק בפרטים המשפטיים, הכלכליים והאקטואריים, ראוי לזכור כל העת שאיננו עוסקים ב"מוצר" גרידא, אלא באדם. עלינו להיזהר כל העת, שמא ח"ו מתוך ההתמקדות בכוח אדם ובהון אנוש נזכור את הכוח ונשכח את האדם, נשים לבנו להון ונשכח את האנוש.
(בהר בחוקותי תשפ)