הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')ברכה מוזרה ביותר היא הברכה "שבת שלום" בה אנו מברכים זה את זה בשבת. מה הקשר בין שתי המילים, ומדוע לא נברך איש את רעהו בברכת "שבת טובה" או "שבת שמחה"? התשובה נעוצה כמדומני בעובדה ששביתת השבת אכן מכוננת מצב של שלום בין גורמים שונים הנמצאים במאבק וביריבות בשאר ימי השבוע.
עיקרון זה בא לידי ביטוי בכמה רבדים:
א. השלום של האדם עם עצמו יכול להתקיים רק כאשר האדם שובת מהמרוץ היום-יומי שטורד את מנוחתו. בששת ימי המעשה האדם עסוק במלחמת הקיום, ובשבת הוא שובת ממלחמה זו, ומפנים את התובנה שהמטלות של ימי החולין אינן מטרה לעצמם, וכי אסור להפוך לעבד נרצע לעבודה ולשעבד לה את הנפש והתודעה.
ב. שלום בין הגוף והנשמה נוצר בשבת לפי תורת החסידות. בימות השבוע מתחוללת מלחמה בין נטיית האדם לתענוגות הגוף והחומר, לבין הכמיהה לרוחניות ולקרבת א-לוהים. בשבת הופך העונג הגופני למצווה, וכך קדושת השבת עושה שלום בין גוף ונשמה.
ג. שלום בין איש ואישה – בימות החול אנו אומרים כל יום שלום לבית, אך מרגע הדלקת הנרות נכנס שלום בית.
ד. שלום בין אדם לחברו. בימות השבוע פועלת ופועמת תחרותיות והישגיות, וניכרים הבדלי המעמדות בין אנשים במקומות העבודה, אך אלה נמוגים ומתבטלים בשבת. השבת יוצרת אחדות קהילתית ואווירה נינוחה, בה אנשים מרבים לברך לשלום כל מכר, כל פרצוף שקצת מוכר, ולעתים קרובות גם את הזר.
ה. שלום בין האנושות ועולם הטבע מתהווה בשבת, שכן האדם מפסיק להתערב בטבע, לשנותו ולשעבד אותו לצרכיו.
ו. שלום בין עם ישראל לבורא עולם, כאשר על-ידי זכירת מעשה בראשית בשבת, השבת הופכת לאות ברית בין עם ישראל לאביו שבשמים.
לאור כל זאת יכולים אנו להבין את פרשת "בהר" הפותחת בשבת הארץ: "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא, כה, ד), ומסתיימת בשבת השבועית: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (שם, כו, ב).
מיד לאחר מכן פותחת פרשת '"בחוקותי" בהבטחה: "ונתתי שלום בארץ". הפועל "לשבות" חוזר ונשנה בפרשות "בהר-בחוקותי" י"ד פעמים. די פעמים כדי שכל הקורא פרשות אלה יבין עד כמה חשוב לבלום את קדחת העשייה ולרסן את המתחים הסוציו-אקונומיים ואת שעבוד האדם לאדמה והאדמה לאדם, בהם עוסקת הפרשה, כדי למצוא איזונים נכונים של שלום עם עצמנו ועם סביבתנו.
מקור לזיהוי השלום עם שבת ניתן למצוא בספר הזוהר (ח"ג קעו, ב, בתרגום) האומר: "בא וראה, אין העולם מתקיים אלא על השלום, כאשר ברא הקב"ה את העולם, לא יכול היה להתקיים עד שבא והשרה עליו שלום. ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים, ואז נתקיים העולם". כמו כן אומר ספר הזוהר שמריבות בשבת פוגמות באיכותה ובקדושתה, ולכן יש להיזהר מהן בשבת, ולדבריו, שבת היא זמן מסוגל להשלמה בין אנשים שנפלה קטטה ביניהם (תקוני זוהר נז, א).
למרבה האירוניה והצער, השבת במדינת ישראל הפכה להיות סלע מחלוקת ולא צור שלום. מאז ימי העלייה השנייה, המאבקים על השבת אינם פוסקים, כאשר אלה מנסים לכפות חוקים ולהשתרר, ואלה מנסים להיות חופשיים ולהשתחרר. שנים אוחזים בשבת, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, ובפועל: "כל דאלים גבר" בקביעת חוקים ובג"צים, ובינתיים עפים גיצים והשבת נקרעת לגזרים. לו חכמו ישכילו זאת: יקבעו הסכמות, יישמו אמנות שכבר קיימות, ויפסיקו מלחמות שאינן נגמרות.
כמו שהשבת היא זמן השלום, כך ירושלים היא עיר השלום: "עיר שחוברה לה יחדיו" – "שעושה כל ישראל חברים". וכמו השבת כך למרבה האירוניה גם ירושלים, היא סלע המחלוקת הקשה ביותר. מאז נכבש הר הבית בידינו, ובו כיפת הסלע של אויבינו, שנים אוחזים בהר, זה אומר: "שוחרר", וזה דורש: "יוחזר", ובפועל: "כל דאלים גבר". בששת הימים של המלחמה התקדמה ברכת היובל: "תשובו איש אל אחוזתו", אך ברכת היום השביעי: שבת שלום, עודנה רחוקה. גם כאן עלינו לשאוף לממש את הבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ", כי אם "אין שלום אין כלום… שהשלום שקול כנגד הכל" (רש"י, ויקרא, כו, ו).
בהר תשעז)
