הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')לא קל לבוא אחרי אברהם אבינו. אברהם היה פורץ דרך ומהפכן גדול, שפתח דף חדש בהיסטוריה האנושית. יצחק עלול להיחשב רק כחוליית ביניים בין האבא הדומיננטי והדגול, אברהם, לבין הבן החשוב והמרכזי, יעקב.
אולם למען האמת, יצחק אחראי לביסוס אחד היסודות המרכזיים של העם היהודי: הקשר המחייב והעמוק לארץ ישראל. פרק כ"ו מוקדש כולו להיאחזות העיקשת של יצחק בארץ מול אויבים שרוצים לפגוע בו ולגרשו ממנה. כבר בפתיחת הפרק אנו מתוודעים לזיקה המיוחדת של יצחק לארץ, כאשר שרר בה רעב כבד. בניגוד לאברהם, שירד מצרימה בשל רעב, ובניגוד ליעקב שעתיד אף הוא לרדת מצרימה בשנות הרעב, יצחק מקבל ציווי מוחלט: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה… גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת".
מדוע נאסר דווקא על יצחק לצאת מהארץ ולשבור שבר במצרים? חז"ל הסבירו זאת בכך שהוא נולד בארץ, אולם נימוק זה אינו משכנע לגמרי שהרי גם יעקב נולד בארץ, ובכל זאת הותר לו לצאת מגבולותיה. מדרש הגדול מסביר שנאסר עליו לצאת "לפי שהועלה עולה תמימה ונתקדש קדושת עולם" במעשה העקידה, אולם הקשר בין העקידה והיציאה אינו הכרחי. נראה שהאיסור על יצחק להישאר בארץ היה צו עקרוני שנועד להפוך אותו לדוגמה ולמופת לצאצאיו, שעתידים להידרש ממש כמוהו למאבק קשה על הקיום בארץ ישראל.
כל אחד משלושת האבות בנה יסוד אחד משלושת מרכיבי היסוד של היהדות: אברהם יסד את עם ישראל, הוא היה לעברי הראשון, והראשון שנקרא אבינו; יעקב, שהיה "איש תם יושב אהלים", הניח את התשתית של אוהלי התורה; ואילו יצחק בא לקבוע את היסוד של ארץ ישראל. אולי האפיון שלו במידת הדין והגבורה קשור גם בכך שהקיום היהודי בארץ עמד מאז ומעולם בסימנן של מידות אלה, והיה תמיד רצוף קשיים, מאבקים ומכאובים.
המסירות של יצחק, שהחלה בעקידה והמשיכה בגרר, הפכה סמל לדורות עד היום הזה
יצחק התחבר לאדמת הארץ ונצמד לקרקע כפי שלא עשה אביו ולא יעשה בנו. אברהם, כמו גם יעקב ובניו, היו אנשי מקנה ורועי צאן, וכדרכם של רועים היו נודדים. רק יצחק, עובד האדמה, נצמד לאדמת הארץ, והאדמה האירה לו פנים: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים".
זאת בדיוק הסיבה שבגללה הפלישתים גילו כלפיו התנגדות כה עזה. אברהם היה בעיניהם אפיזודה חולפת. מבחינתם הוא היה נווד הנוסע "הלוך ונסוע", ואף הוא עצמו, כשבא לקנות חלקת קבר לאשתו, קרא לעצמו "גר ותושב"; יעקב חזר לארץ מחרן טעון בפחדים מפני עשו ומפני "יושב הארץ", וכשביקש לשבת בה בשלווה לא זכה לכך; יצחק, לעומתם, היכה שורש, והפלישתים נבהלו וקראו לו: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". הם מילאו עפר בבארות שכרה אביו, והתעקשו להכחיש את זיקתו ההיסטורית למקום.
אולם יצחק לא נגרר מגרר. הוא בא כדי להישאר, ליצור ולהראות בעלות בארצו. בדרכו במאבק עם הפלישתים הניח יצחק את היסודות לדרכי ההתמודדות שאותן צריכים לנקוט גם בניו במאבקם על ארץ ישראל. גם אחרי שסותמים הפלישתים את הגולל על בארות המים ומחבלים ביכולת הקיום שלו, יצחק לא נסוג אחור.
אזור גרר בו נאחז יצחק הוא בדיוק אזור הנגב המערבי בו נמצאים היישובים שהותקפו באכזריות בשמחת תורה. הקרבה של גרר לעזה מופיעה כבר בפרשת נח: "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה". חוקרי המקרא מזהים את גרר עם תל-ג'מה, שנמצאת על שפתו הדרומית של נחל הבשור בקרבת רעים וכיסופים.
במלחמת העצמאות הותקפו יישובי גרר על ידי המצרים ומקצתם אף נאלצו לסגת, אך ההתיישבות באזור גרר חזרה והתחזקה, כפי שעשה לאחר שהותקף לראשונה. יצחק חזר והמשיך גם כשהותקף בשנייה, והוא קורא למדינת ישראל להביא לכך שתושבי גרר של זמננו שספגו מכה נוראה בשבת השחורה, יוכלו לשוב ליישוביהם ולפרוח כדרך שהוא עשה בזמנו.
יצחק לא נרתע כשהפלישתים התעסקו עימו בבאר עֵשֶׂק, ולא נסוג מפני המריבה וההסלמה בבאר שִׂטְנָה, ולבסוף צמח והתרחב בבאר רְחֹבוֹת. באמצעות התמדה ודבקות במשימה, הוא גרם לפלישתים להבין שעליהם להשלים עם קיומו במרחב ולכרות איתו ברית שלום. אחרי הרבה דם ודמעות יצחק צחק אחרון, והמסירות שלו, שהחלה בעקידה והמשיכה בגרר, הפכה סמל לדורות עד היום הזה.
