פרשת השמיטה שפותחת את פרשת השבוע קוראת לנו ליטול פסק זמן מהמרוץ המטורף, ולעצור קמעא את שטף החיים. כמו שבת בראשית, המתרגשת ובאה אלינו מדי שנה, גם שנת השמיטה ושנת היובל מבקשות להחזיר את האדם, ובעיקר את תודעתו, אל הפרופורציות הנכונות.
הקורא את הפרשה יגלה על נקלה את ה"משפחתיות" השופעת ממנה במנות גדושות. היא פונה לא רק לאדם הבודד, לאיש עסקים חובק זרועות העולם שזקוק למעט מנוחה במלון חמישה כוכבים או על אי בודד, לחקלאי ולפועל המשוועים לקצת הפוגה מעמל יומם, אלא ל"משפחה" כולה, וזו – משפחה ברוכת "ילדים", רחבה מאד: "לך, ולעבדך, ולאמתך, ולשכירך, ולתושבך, הגרים עמך, ולבהמתך, ולחיה אשר בארצך".
כך, בשנת השמיטה, וכך בשנת היובל: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה ("כל", לרבות כל, גם הגרים והזרים, התושבים ומהגרי העבודה)", "ואיש אל משפחתו תשובו".
ההכלה – לא ההדרה – היא חלק בלתי נפרד מאותה קריאת דרור. כך, בשולחן ליל הסדר, כשאֶל שולחן החירות היהודי מסבים כל ארבעת הבנים; כך, במתן תורה שבו עמדו כל ישראל – אנשים, נשים וטף – לרגלי הר סיני; וכך ביום החירות השבועי, יום השבת, שבו ניתן ציווי על שביתה ממלאכה וחובת המנוחה מיועדת לא רק "לך" אלא גם ל"בנך, ובתך, עבדך ואמתך, ובהמתך, וגרך אשר בשעריך", וכך ב"שבתון" של שנות השמיטה והיובל.
ללמדנו, שחירות שמוענקת רק לעשֹירון העליון – לאו חירות היא.
גם המשך הפרשה מדבר ב"עמיתך" וב"אחיך", הגם שאלה עשויים להיות אנשים שמעולם לא ראית אותם קודם לכן, וקרבתם המשפחתית אליך, אם בכלל היא קיימת, רחוקה ביותר.
המסר שעולה מכל אלה מובן מאליו, וברור שבעתיים לאדם המודרני. בדור שמקדש את הפרטיות, ומעצים עד למעלה ראש את זכויות הפרט, פונה התורה ומצווה עלינו: אל תצטמצם בדל"ת אמותיך, אל תסתפק במילוי האינטרסים האישיים שלך.
תן עיניך ולבך לא רק לזכויות הפרט, אלא גם – ואולי בעיקר – לחובותיו: תן דעתך גם "לשכירך ולתושבך הגרים עמך". לא תרדה בו בפרך, לא ימכרו ממכרת עבד. "וחי אחיך עמך". ראה אותו כאחיך- בשרך, וממילא לא תוכל עוד להתעלם מצרותיו ומצוקותיו.
בתוך אותה "שיבה" מרגשת, טמון פסק זמן שמעורר מחשבה. מילה אחת קטנה, כמעט לא מורגשת, עוצרת את הדהירה במורד התלול של החירות.
"וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה".
"שנת החמישים שנה" – כפילות זו לָמָה היא באה ולְמָה – לשֵם מה – היא באה?
חז"ל, שנקראו סופרים, לפי שספרו ומנו כל אות שבתורה, ונתנו דעתם לכל קוץ ותג בה, היו ערים כמובן למילה זו, ולמדו ממנה הלכה גדולה (שנפסקה להלכה גם ברמב"ם), לאמור: השנה – שנת היובל – מתקדשת מראשיתה, בסוף השנה ה-49 – שנת השמיטה – אך השחרור בפועל מתקיים רק עשרה ימים לאחר מכן, ביום הכיפורים: "מראש השנה ועד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן".
וכמין בת קול יוצאת ומהדהדת את תיאורו של העולם הבא, ש"אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא פריה ורביה, ולא משא ומתן, ולא קנאה, ולא שנאה, ולא תחרות. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. שנאמר "ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו'".
והשאלה עולה כמאליה: לאחר שכבר זכה העבד לצאת לחירות, וכָּמֵהַ הוא לשוב לביתו ולצאת בבת אחת מבית עבדותו, מותירים אותו בבית אדוניו, ולו בתנאי "מעין עולם הבא", עוד עשרה ימים תמימים.
מה מקום להמתנה זו? וציפייה ארוכה זו – שלעבד המשתוקק לצאת ממקום עבדותו נדמית היא, מן הסתם, כשנה תמימה – מה זו עושה?
אפשר, שחכמים הראשונים ביקשו להזהירנו מחירות שמהלכת בחיפזון יתר. חכמים ביקשו ללמדנו שארוכה הדרך לחירות.
יתר על כן: מבחנה של חירות השמיטה אינו ב"עיצומו של יום", במהלכה של השנה, אלא דווקא ב"עשרת הימים" שאחרי תום שנת השמיטה, ב"יום שאחרי", ביום הכיפורים של שנת היובל, עשרה ימים לאחר תום שנת השמיטה.
רק בתום השנה, כאשר פירות השמיטה מתחילים לכלות מן השוק, רק במוצאי יום הכיפורים, לאחר שקולן הרועם של תרועות היובל הולך ונמוג, יכול אדם לגלות איזו "צידה לדרך" נטל עמו לשנים הבאות עליו לטובה.
מעבר חד מדי מתנאי שעבוד מציקים, לוחצים, מרים, לחיי חופש וחירות, הפקרות והוללות, עלול להביא עמו אסון. העבד של אתמול, שניתק בן רגע מכבליו, ויצא ממסגר נפשו, עשוי לתעות בשבילי החירות, לתהות על קנקנה, וסופו שישכח באחת את עברו ויהפוך עד מהרה למשעבד של מחר. "עשרת ימי תשובה", שמראש השנה ועד יום הכיפורים, נועדו להרגיל את העבד שיצא לחירות למעמדו החדש.
יש בהם פסק זמן למחשבה, שבמהלכו יוכל העבד לכלכל את צעדיו בתבונה, ולכוון את אורחותיו בעתיד. לא רק אל עבר החירות הפיזית, ל"יציאה מ…", אלא אל עבר חירות נפשית-רוחנית, ל"יציאה אל…". לגיבוש תכלית ומטרה, יעד וייעוד שילוו את יציאתו לחירות.
עשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים – ימי חשבון נפש המה. חשבון נפשו של יחיד, וחשבון נפשה של הקהילה כולה.
כך במוצאי שנת השמיטה שחל בשנת היובל, וכך ב"סתם" מוצאי שנת שמיטה, בשנה שלאחריה.
מטבעו של עולם, במהלך שנת השמיטה עוסקים הכל בהלכותיה ובהליכותיה. אך הגיע ראש השנה של שנה שמינית, וכבר נשכח הכל.
קריאת פרשת השמיטה מדי שנה, ובמיוחד בשנה שלאחר שנת השמיטה, נועדה לתת לנו תזכורת תמיד, שמסריה הגדולים של שנת השמיטה – הכלה, ערבות הדדית, פינוי זמן מעבודת האדמה לעבודת האדם – יפים לא רק במהלך שנת השמיטה אלא גם לכל השנים שלאחריה.
(בהר תשעו)
השנה שאחרי
השארת תגובה