הארץ לא באמת שלנו

הרעיון המרכזי של פרשתנו הוא שהאדם אינו ריבון על רכושו ואדמתו, אלא "לה' הארץ ומלואה", ועל האדם להתנהג בארצו של הקב"ה לפי ההנחיות של בורא העולם. שתי סיבות מובאות בפרשתנו מדוע חייב האדם מישראל לציית למצוות הבורא בעניין רכושו: האחת, "כי לי כל הארץ". השנייה, "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". הסיבה הראשונה מכוונת למצוות התלויות בארץ, והסיבה השנייה מכוונת למצוות שהאדם מקיים בגופו, שגם בזה וגם בזה האדם חב את רכושו ואת חייו לבורא עולם. ולכן בעניין הקרקע נאמר: "ושבתה הארץ שבת לה'" לעניין הממון ציותה התורה: "את כספך לא תיתן לו בנשך", ולעניין הרכוש נצטווה האדם לשחרר את עבדו כמו שנאמר: "ויצא מעמך הוא ובניו ושב אל משפחתו". והטעם לשניהם הוא: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים".

אחת המצוות הממחישה לאדם ביותר כי לה' הארץ היא מצות 'שבת הארץ'. בעוד ש'שבת בראשית' באה להעיד כי 'ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ', הרי מצות השמיטה באה להודיע על ההשגחה, וכי לאחר הבריאה לא עזב ה' את הארץ והוא ריבון העולם ומשגיחו. הבדלה זו מביא הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' וכך כתב שם: "כי לא כשבת בראשית שהציווי הוא על האדם, שאסור לאדם הישראלי לעשות מלאכה בשבת, אבל למשל שיעשה הגוי מעצמו מלאכת ישראל בשבת דבר זה מותר מן התורה, (והאמירה לנכרי בשבת שאסורה היא רק מדרבנן). מה שאין כן השביתה בשנה השביעית שהאיסור הוא על הקרקע, שהרי מותר בשנה השביעית לחרוש ולזרוע בחוצה לארץ, ולהיפך בארץ ישראל כתוב: 'בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ', שיש כאן ציווי לישראל לגאול את הארץ מן הגוי".

אלא שבעניין זה, האם מצות שביתת הארץ בשמיטה היא איסור על הקרקע או על האדם, קיימת מחלוקת בין חכמים. את המחלוקת הזו אפשר לכאורה לתלות בטעם מדוע ציותה התורה להשבית את השדות בשנת השמיטה.

הרמב"ם [בספרו מורה נבוכים ח"ג פל"ט] מביא שני טעמים: האחד, "לחמלה על בני האדם והרחבה לבני אדם כולם". לפי זה מצות הפקרת השדות בשמיטה באה ליצור שוויון בין בני האדם, והשנייה, "כדי שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעומדה בשמיטה". לטעם הראשון האיסור מכוון להטיב לבני האדם, ולטעם השני האיסור מכוון לטובת הארץ. אבל חלוקה זו אינה הכרחית, שהרי הנצי"ב סובר שאיסור השביתה הוא על הקרקע ולכן לדעתו אפילו ע"י נוכרי אסור לעבוד בשביעית, והוא עצמו מסביר: "שבת לה' – לא בשביל טובת הקרקע לנוח פעם אחת בשבע שנים, אלא בשביל דבר ה' ורצונו".

אחד מפסוקי המפתח בפרשתנו הוא הפסוק: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי כל הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". לכאורה, הביטוי 'גרים ותושבים' הוא תרתי דסתרי, שהרי ה'גר' הוא אדם זר ששהותו במקומו הוא ארעי, ואילו 'תושב' הוא אזרח קבוע, אדון הארץ, וכיצד שילבה התורה את הצמד הזה בביטוי אחד? קושי זה מיישב החתם־סופר בספרו 'תורת משה': האיסור המונע מהאדם למכור את שדהו לצמיתות הוא לכאורה מורה שאין לאדם בעלות מוחלטת על שדהו ואין הוא יכול לעשות עם שדהו כרצונו, כך שהאיסור הזה מציג אותו במעמד של 'גר' על שדהו. אבל דווקא האיסור הזה הוא הגורם לאדם שיישאר בעליו הקבועים של השדה, שגם אם ייאלץ אי פעם למכור את שדהו, הרי לבסוף (ביובל) השדה חוזרת אליו, וכך היא נשמרת להיות עוברת בירושה מדור לדור כל ימות עולם, נמצא שמצב ה'גר' הוא שהופך את האדם ל'תושב' קבוע בשדהו.

(בהר בחוקותי תשפ"א)