והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם

"שווא עבוד א-לוהים" – זו הייתה תחושתם של אנשי בית שני כפי שהיא מתוארת בהפטרת פרשת השבוע, שבת הגדול. לא קשה להבין אותם: הצהרת כורש הייתה הרבה פחות ממה שציפו; רוב עם ישראל נותר גלות, ובין העולים לארץ ישראל היו רבים שהם משולי החברה; צרי יהודה ובנימין לא קיבלו אותם בזרועות פתוחות אלא נלחמו נגדם; כותבי כתב השטנה הצליחו לעצור את בניין המקדש והעיר; גם השמים לא האירו להם פנים, והנביא חגי מתאר בצורת קשה; מתחים פנימיים קשים נתגלעו בין עשירים ועניים ועוד ועוד. לשבי ציון אפוא היו תלונות קשות כנגד ריבונו של עולם. הם ראו כי דווקא עובדי האלוקים הם הסובלים, ואילו ה"זדים" מאושרים ומצליחים. תחושה זו בוטאה בראש ובראשונה בתחילת נבואת מלאכי, כאשר הנביא שנשלח לומר לעם ישראל בשם ריבונו של עולם "אהבתי אתכם" נענה בתגובה צוננת של העם "במה אהבתנו ?", לאמור: לא זו האהבה שהם ציפו לה.
מהי תשובת ריבונו של עולם שנשלחה על ידי הנביא, המופיע בהפטרתנו ? הקב"ה מלמד את עם ישראל כי יש צדק בדבריהם, אלא שהצדק ההיסטורי אינו מופיע מיד. ישנו "ספר זכרונות" אותו כותב ריבונו של עולם, והוא זה בו מובחנים יראי ד' ממי שאינו עובד אלוקים. יבוא יום שבו ריבונו של עולם עושה "סגולה", ואז ניתן יהיה להבחין בין אלה ובין אלה. ליום זה צריכים להתכונן, כדי להיות ראויים להיות חלק מאלה שזורחת להם השמש כשמש מרפא וצדקה בכנפיה. זו הסיבה שהקב"ה שולח לנו את אליהו הנביא לפני בוא יום ד' – כדי להתכונן לקראתו ולהיות נכון לו.
מהי משמעות קריאת ההפטרה הזו בימינו ? יש לה משמעות עמוקה ביותר. גם אנחנו לא מבינים דברים רבים בהנהגה של הקב"ה; גם אנו מוצאים את עצמנו במציאויות שאינן פשוטות כלל ועיקר: בד בבד עם שיבת ציון השלישית, עם הזכות הגדולה לחיות במציאות הזו, עם ההלל הנאמר על ידינו ביום העצמאות – יש לנו הרבה שאלות. הקמת מדינת ישראל הייתה שנים מועטות בלבד אחרי השואה הנוראה, שאין לנו מענה רוחני לה; צרי ארץ ישראל אינם מקבלים אותנו בזרועות פתוחות; אנו נמצאים תחת איום אירני המבקש שוב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים; פערים קשים מתגלעים בחברה שלנו פנימה; רציחות ואונס, שחיתות ואלימות הם חלק משגרת חיינו ועוד ועוד.
כל זה מוביל אותנו לחובה לחדש שוב את האמונה העמוקה שלנו בריבונו של עולם, ובמהלך האלוקי אשר להיסטוריה. מהלך זה, בו נכתב ספר זכרונות ליראי ד' ולחושבי שמו הוא נכון גם היום. לא את הכל אנו מבינים, אך בשבת הגדול ובליל הסדר אנו מתחדשים שוב באמונה הכפולה: האמונה כי ריבונו של עולם שהוציא אותנו ממצרים ממשיך להנהיג את העולם ואת ההיסטוריה, ובסופה תתברר לנו התמונה ואנו נבין את כל מה שאין אנו מבינים היום; האמונה כי אנו עצמנו צריכים להכין את עצמנו ליום הזה, ולצפות לבואו של אליהו הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא. ממשנתו של הרב קוק זצ"ל למדנו כי הציפייה הזו אינה ציפייה פאסיבית בלבד, כי אם ניסיון ללכת בדרכיו – להשיב את לב המסורת היהודית העתיקה ("אבות") על הדור המתחדש ("בנים") ולפעול למען השפעה ההדדית לשני הכיוונים. במקום להחליש את עצמנו בדברי ייאוש וקטרוג באה נבואה זו וקוראת לנו לפעול מתוך אמונה עמוקה, ולדעת כי יבוא יום ובו יתברר לנו מיהו עובד אלוקים באמת.
(צו תשע)