על מגבלות הרפואה המודרנית

ברפואה יש לעיתים צורך להעדיף את סיפוק הצרכים הרפואיים של חולה אחד על פני חולים אחרים, או להקדים את סיפוק צרכיו של האחד לפני האחרים, כאשר אין אפשרות מבחינת משאבים לספק את כל הצרכים הרפואיים לכל האזרחים הנזקקים לכך במידה שווה. ולכן יש לקבוע מדיניות ציבורית של קדימויות ועדיפויות.
מצוות רבות בפרשתנו עוסקות בנושאים סוציאליים, בהם שמיטה, יובל, צדקה, ואיסור ריבית. הפסוקים המתארים את מערכת היחסים שבין הלווה למלווה, הם פועל יוצא של מצבו של מי שמטה ידו "אל תקח מאתו נשך ותרבית…וחי אחיך עמך" (שם, שם, ל"ו), איסור לקיחת הריבית משמר את האנושיות.
המדרש על פסוק זה פותח לדיון את שאלת גבולות הנתינה "וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך, אמר לו ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך, כספך, ולא כסף אחרים…" (ספרא בהר פרשה ה' אות א'), כלומר, לדעת רבי עקיבא, אדם העומד בפני מצב שבו עליו לבחור בין חייו לבין חיי חברו, מצווה על ידי התורה "חייך קודמים", וכפי שהסביר המהרש"א שהמילה "עמך" משמעה, "שיהא הוא טפל לך" (מהרש"א בבא מציעא ס"ב ע"ב). אולם בן פטורא חולק עליו וסובר, שעל פי מידת חסידות מן הראוי שיחלוק את המים עם חברו, והמקום ירחם עליו.
דברי בן פטורא קשים ליישוב. וכי מוטלת חובה על האדם לתת את מעט המים שבידו, על אף שהדבר יביא למותו ובלבד שלא יראה במותו של חברו? הנצי"ב מוולוז'ין, בהתייחסו לשאלה זו, אומר את הדברים הבאים, "…ולכאורה דעת בן פטורא תמוה, וכי בשביל שאי אפשר לקיים וחי אחיך עמך מחויב הוא להמית את עצמו חס ושלום, ואיזו תועלת תהיה מה שייתן גם לחברו, אלא העניין הוא דאם ישתו שניהם עכ"פ יחיו יום או יומיים גם שניהם, שלא יגיעו לישוב, ואולי עד כה יזדמן להם מים…" ("העמק שאלה" שאילתות דרב אחאי סוף עמ' קמ"ז). כלומר, אינך מחויב להיכנס לסיכון כזה בו אתה עשוי לקפח את חייך תוך כדי הצלת הזולת. ניצחון רגש האלטרואיזם על אף אובדן שתי נפשות אינו רוח היהדות, על כן ההסבר לדבריו של בן פטורי, שאם ישתו שניהם אולי ינצלו, על אף שכמות המים אינה מספיקה לשניים עד להגעתם למקום יישוב. דעתו של בן פטורא נדחתה מההלכה, דעת רבי עקיבא הפכה לדעה המרכזית והעיקרית בספרות ההלכה, "חייך קודמים לחיי חברך". כשיש לנו בסל הבריאות תקציב מוגבל, לא נכון להיות אידיאליסטיים המחלקים לכולם עד שימותו כולם. האחריות לחלוקה נכונה היא עול מוסרי שבתוכו פועלים שיקולים של "וחי אחיך עמך" ולא שתמות עמו.
המקור התלמודי העיקרי לדיון בשאלת ההקצאה הציבורית במשאבים מוגבלים הוא הדין ש"אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם, מפני תיקון העולם" (על פי משנה גיטין דף מ"ה ע"ב). התלמוד מביא שני נימוקים אפשריים לדין זה: "איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא (דוחק הציבור), או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי (שתגבר המוטיבציה לחטוף), (גיטין, שם, שם). היינו, או טעם כלכלי, שמתן סכומים גדולים לפדיון שבויים ירושש את הציבור, ולא יוכלו להפנות משאבים לצרכים ציבוריים אחרים, או טעם בטחוני, משום החשש שהגויים יחטפו יותר שבויים כדי לסחוט כסף מהציבור.
ההבדל בין שני נימוקים אלו הוא אם יחיד יכול לפדות את קרוביו השבויים גם ביתר מכדי דמיהם, אם הטעם הוא משום דוחק הציבור, הרי הוא רשאי, כי אינו מטיל מעמסה כספית על הציבור, ואם הטעם הוא משום חשש חטיפות נוספות, אין הוא רשאי, כי הדבר יעודד את הגויים לחטוף עוד שבויים יהודיים. בתלמוד לא התברר כמי מהטעמים נפסקה ההלכה.
השולחן ערוך נטה לטעם הביטחוני "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם. אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה" (שו"ע יו"ד סי' רנ"ב סעי' ד'), ואם כך ספק אם ניתן לגזור מסוגיה זו לעניין סעיף הוצאות בריאות.
לעומת זאת דעת הב"ח שהשיקול הכלכלי הוא העיקר (שם), ולכן גורמים פרטיים יכולים להשקיע מכיסם.
עוד נחלקו הפוסקים האם מצב של פיקוח נפש משנה את ההלכה, היינו שבמצב כזה פודים שבויים גם יותר מכדי דמיהם, ולפיכך יהיה חיוב על הציבור להוציא הוצאות גדולות למניעת מצבים של פיקוח נפש ובכללם בריאות הציבור (ע"פ תו"ס גיטין דף נ"ח ע"א ד"ה 'כל', וראה מאמרו של הרב יצחק זילברשטיין, אסיא, ז' תשנ"ד, עמ' 3 ואילך), ויש אומרים, שגם במקום פיקוח נפש אין פודים יותר מכדי דמיהם. לכאורה, אם אכן מדובר על סכנת נפשות של השבוי, מדוע לא נביא ציבור לעניות לצורך זה?! אפשר שיש ללמוד מדברים אלו, ששיקולי רווחת הציבור ושימור מצב כלכלי יציב – מתירים אפילו פיקוח נפש (חידושי הרמב"ן לגיטין שם, ובתורת המדינה, עמ' 424 ואילך, ובמאמרו של הרב משה הרשלר, הלכה ורפואה, ג' תשמ"ג, עמ' מ"ח ואילך).
(בהר תשעו)