"שילמתי את חובי לחברה" – זה באמת 'תופס'?

ישנם ביטויים שטוב יהיה אם נפסיק להשתמש בהם, בשל העובדה שהם יוצרים טעות חמורה, ואינם מאפשרים לשים לב ליסודות המוסריים והאמוניים המנוגדים להם.

בעבר עלו ביטויים כגון "איש באמונתו יחיה" שהשימוש המקובל בו שגוי פעמיים, בין בשל העובדה שכתוב "צדיק באמונתו…" ובין בשל העובדה שהמילה "אמונה" אינה קשורה לתפיסת עולם, אלא לחיים אמינים, ישרים והגונים. אין לביטוי הזה קשר לפלורליזם או לאנרכיה. כמוהו גם הביטוי "לא התכוונתי לפגוע – אך אם פגעתי, אני מתנצל", שהוא הפוך מהתנצלות: הוא טוען למעשה שהדובר צדיק – שהלוא הוא לא התכוון לפגוע, ואילו הנפגע לוקה בחסרונות של היפגעות יתר, ואף על פי כן הפוגע הנדיב מוכן להתנצל ברוב טובו. אלו שתי דוגמאות בלבד, מתוך רבות.

אחת החשובות מהן היא "שילמתי את חובי לחברה", ומכאן והלאה אני כאזרח רגיל ושווה לכל דבר. לא מדובר לא בחוב ולא בתשלומים. הפושע לא היה חייב לחברה דבר, ועל כן הוא גם לא שילם דבר. הוא היה פושע שנענש, ועכשיו נכון לבחון את ההשלכות של הפשיעה הזו. בדרך כלל, הביטוי הזה אכן מתאים לעיקרון הנמצא בהלכה של "ונקלה אחיך לעיניך, כשלקה הרי הוא כאחיך, דברי רבי חנניא בן גמליאל" (מכות פ"ג מט"ו). שערי תשובה ותיקון לא ננעלים, ומעלה גדולה היא לקבלת אדם מחדש לקהילה. לא זו בלבד, אלא שההלכה אוסרת להזכיר עוונות ראשונים: "…כיצד היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים" (הלכות מכירה יד, יג). ברם, כל זה נכון כאשר מדובר בעניינים שבין אדם למקום בלבד.

כאשר מדובר בעניינים שבין אדם לחברו ובפגיעה באדם אחר – ישנו תנאי בסיסי ויסודי הקודם לכל דבר אחר: הודאה, פיוס וקבלת אחריות. כאשר אלה לא נעשים – לא ניתן לדבר על סגירת הפגיעה: "אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ) 'ועתה השב אשת וגומר..'" (בבא קמא פ"ח מ"ז). אין רשות כלשהי למחול במקום הנפגעים ואין מקום ל"תשלום חוב לחברה" בהקשר של פגיעה שאינה כלפי החברה. אכן, כאשר הפגיעה היא כלפי החברה – כגון בלקיחת שוחד, בגניבה מכספי ציבור וכדו' – הכתובת לבקשת הסליחה היא מהציבור, ובלי שהדבר נעשה, לא ניתן לדבר, מבחינה מוסרית ועמידה בדרכה של תורה, על השיבה חזרה.

אנחנו חייבים לאפשר את התיקון ואת הפתיחה מחדש. אין איש מאתנו שלא שוגה, או אפילו חוטא במזיד כלפי אחרים, ובמקום שננעלים שערי קבלה וחזרה אנו עלולים למצוא את עצמנו כחברה אכזרית מאוד, שגם אינה מעודדת עשייה כלשהי, שהלוא אם תיפול טעות הדבר לא ייסלח. אולם, כל זה מותנה בהודאה, בפיוס ובנטילת האחריות על המעשים שעשינו. בניו של יעקב, הסובבים את מיטתו, עברו את התהליך הזה, ובשל כך זכו להקים אומה מאוחדת.

(ויחי תשפ"ג)