מערכת שבתוןהרב פרופ' דניאל הרשקוביץ,
שר הטכנולוגיה והמדע בממשלת ישראל.
פרשת בהר מתייחדת בתחילתה בקריאה החברתית העמוקה שלה, הן ביחס לשנת היובל ולשיבה לקרקעות ולאחוזות, והן ביחס לשנת השמיטה, הקוראת לדאגה גם לחלשים שבחבורה. נכון הוא שישנם היבטים נוספים בדינים אלה, וביניהם היחס לקדושת הארץ, לבריאת העולם ועוד, אך הרובד הראשון והגלוי מכל הוא הקריאה התורנית המהדהדת – "וכי ימוך אחיך".
ביחס לענייני היובל והשבת האחוזות קוראת התורה למי שמציל את ממונו של אחיו העני "גואל", ומכאן אנו למדים שיסודה של הגאולה (כפי שביטאו תלמידי הגאון מוילנה בספר הנפלא "קול התור") הוא בראש ובראשונה במודעות החברתית שהיא תובעת מעם ישראל. רעיון זה מיוסד על דברים מפורשים של הנביא, שקורא לישראל "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", אך, כאמור, התורה מרמזת לו כבר כאן. צריכה להתקיים הבנה בסיסית שללא סולידריות חברתית, ללא דאגה לחלש ולאביון, החברה איננה ראויה מבחינה מוסרית להתקדם. הקב"ה בוחן אותנו, ובודק את התנהלותנו. אם אנו כציבור נדע לשים עין גם על החלש והנדכה, ממילא, כמים הפנים לפנים, גם הקב"ה יאיר פניו עלינו, העניים והדלים לפניו, וימלא מחסורינו הלאומי.
התפתחות חשובה ברעיון זה מצויה בעיסוק של התורה בענייני הריבית. כהקדמה לפסוקי הריבית כתוב בתורה (ויקרא כה, לה): "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". הנחת המוצא לפני שעוסקים בריבית, באיסוריה ובחומרות שלה, היא שלא לחשוב כאילו די בהלוואה ללא ריבית, בחוסר התעמרות לזולת. התורה מצווה עלינו לא רק להמנע מלהתעלל ולנשוך בחברינו, אלא גם להחזיק בו ולהחיותו עמנו.
מדינת ישראל מצויה בימים אלה במלחמת הישרדות, כך ממש, במישור הכלכלי. נכון הוא שבזכות חריצותם של אזרחי המדינה וקברניטיה הכלכליים לאורך השנים מצבנו כיום טוב משעלול היה להיות, אולם, בעוד ספינת הכלכלה העולמית מיטלטלת ומאיימת להשבר, הרי שאנו גם כן נתונים בסכנה של ממש.
אולם, חששות כבדים אלה אין בהם כדי להצדיק את ההתעלמות שלנו מכל אזרחי המדינה שנתונים במצוקה אישית ומשפחתית, אם על רקע פיטורין ואבטלה, אם על רקע חוסר בהירות ביחס לעתידם הכלכלי, ואם על רקע בעיה באופקי ההתקדמות וההתפתחות בעבודתם.
מחויבותה של מנהיגות לאומית איננה רק לדאוג לסוגיות המאקרו, לקטרי הצמיחה, חשובים ככל שיהיו. תורת ישראל מורה לנו לדאוג גם למצוקת הפרט, אפילו להוציא כסף מקופת הציבור בכדי שמפעל פלוני לא ייסגר, בכדי שבתי הספר, הישיבות, המדרשות והאולפנות יוכלו להמשיך לקיים סדר יום חינוכי כראוי, ובד בבד לדאוג לפרנסתם של המורים והמלמדים בהם, ולדאוג שההשכלה הגבוהה תמשיך להניע את המדינה לאופקים של מצויינות במגוון רחב של תחומים.
נכון הוא שבעת משבר יש צורך להדק את החגורה, לבחון את ההוצאות בזכוכית מגדלת ולוודא שלא מותירים סעיפי תקצוב מיותרים, אך אל לנו להגרר למצב בו מקצצים בבשר החי של החברה הישראלית, בזהותה הרוחנית והיהודית, בליבה שלה.
אימוץ של מדיניות כזו ישפיע שפע ברכה ואורה על החברה בישראל בכלל, ועל תורת ישראל ותפוצתה ברבים בפרט. לשם כך עלינו להתאמץ יומם ולילה, ולחתור למימוש חזון נפלא זה, כי הוא חיינו ואורך ימינו.
(בהר תשסט)
