הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים
ויקרא פרק כה (ל"ה – ל"ח)
פרשת בהר מלאה וגדושה במצוות חברתיות, המתמקדות בצורך לשמור על כבודם של העבדים והשכירים. הזיכרונות הקשים מתקופת עבדותנו במצרים מחייבים אותנו שבעתיים בצורך לשמור על כבודו של העבד. איסור רבית משולב בהלכות עבדים והתורה מדגישה במיוחד את זיקתו של האיסור ליציאת מצרים. וכך נראים הדברים גם מלשונו של המדרש:
אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות ריבית, שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים.
המדרש מגדיר את מצות ריבית כתנאי ליציאתנו ממצרים. מדרש זה קורא לחברה לקבל על עצמה
את איסור ריבית כקוד אתי חברתי. כאשר החברה מתעלמת ממצות ריבית, היא כביכול כופרת ביציאת מצרים.
מצות הלואה יכולה להיות מצוה גדולה וחשובה כאשר נשמרים הכללים,האמורים לצמצם את תלותו של הלווה במלוה. נצטוינו אחת בשבע שנים, על "שמיטת כספים" מצוה המרסנת את המלוה ותובעת ממנו לא לרדות בלווה. גם בשאר השנים נדרשים אנו לטשטש את הפערים החברתיים, הקיימים בעטיין של הלוואות. גביית ריבית עבור ההלוואה מעצימה את הפערים החברתיים. העשיר המלווה מקבל תמורה גבוהה עבור ההלוואה והעני הולך ומדרדר בהיותו מחפש מקורות מימון נוספים להלוואתו. העשיר מתחזק הוא האדון, והעני נחלש והוא העבד. כך יצרנו חברה של אדונים ועבדים כך אנו רומסים ביד רמה את יציאתנו ממצרים.
איסור ריבית עלול להחזיר חלק גדול מהאוכלוסייה למציאות שהיא זהה לעבדות במצרים.
איסור ריבית הוא קו ישיר לפתיחתה של הפרשה. הפרשה פותחת במצוות שמיטה ויובל המלמדות אותנו, שאנו לא הבעלים על אחוזתנו. שש שנים אנו שכירים באדמתו של ריבונו של עולם. בשנה השביעית נדרשים אנו לשביתת הקרקע ועבודות האדמה אסורות. ביובל הארץ חוזרת לבעליה, למי שירש אותה, עבדים יוצאים לחירות. הכל שייך לריבונו של עולם. לעומתן הרבית מדגישה את העוולה המוסרית שבעטיה גדלים הפערים החברתיים והחברה מורכבת מאנשים "גבירים" ומאחרים שהם "עבדים".
שני היתרים מפורסמים ניתנו לשתי מצוות הללו. האחד הוא 'היתר עסקה', המאפשר לגופים עסקיים להלוות ברבית והשני, הוא 'היתר המכירה' המאפשר לחקלאים לעבוד בשעת הדחק במהלך השנה השביעית על פי תנאים מסוימים. שני ההיתרים הללו ניתנו מתוך אילוץ של שינוי צורת החיים. היתר עסקה ניתן כאשר ההלוואות הפכו להיות מקור של פרנסה מרכזי של היהודים והיה צורך במנגנון הלכתי שיאפשר הלוואות ברבית. והיתר מכירה ניתן על מנת שנוכל להמשיך ולחזק את החקלאות בארץ ישראל בתקופותיה השונות.
במהלך שנת השמיטה התחדשו הויכוחים אודות היתר המכירה. רבים וגדולים מתקוממים ומתריסים כנגד 'היתר המכירה' שיצא מבית מדרשו של הרב הקוק זצ"ל ומתעלמים מהצורך להפעילו בשעת הדחק על מנת לשמור על החקלאות בארץ ישראל. ומנגד, אין שומעים קולות מחאה נגד התוצאות השליליות הנובעות מכוחו של 'היתר עסקא'. בתקופתנו שהבנקים חולשים על הכל דרושה מערכת שתבקר ותרסן את הבנקים. יש צורך יותר מתמיד לצמצם את שליטת הבנקים, וליצור לחץ ציבורי למען העשוקים והנרדפים. איסור רבית "נושך" רבים וטובים ומוביל רבים מהחברה לעוני ומצוקה קשה.
ויתכן שבימינו כאשר הצבור הרחב עובד בעבודות המבוססות על "היתר עסקה", ומנגד נשארו מתי מעט שקשורים לעבודת האדמה, ואין צריך להכביר במילים ולציין את חשיבותה של החקלאות, יש לחזק את רוחם של החקלאים ולהימנע ככל האפשר שהענף הערכי והחשוב הזה לא ישבות לעולם. יש לצמצם את עוצמתו של פולמוס השמיטה ולהתפנות לפולמוסים יותר משמעותיים הנוגעים למרביתו של הציבור פולמוס – 'היתר עסקה'. המשבר הכלכלי יצר הזדמנויות ויתכן שזו אחת מהן.
(בהר תשסט)
