הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)בכ"ז באייר, חטיבה 55 של הצנחנים משחררת את מזרח ירושלים. חיילים רבים נפגעים. החובש שלמה אפשטיין מגיע ליוסף חגואל שנפצע ברגליו. יוסף אמר לשלמה – תעזוב, חבל ששנינו ניהרג. שלמה ענה – אל תדאג, הכל בסדר. בשלב זה התפוצץ לידם פגז. שלמה ספג בגופו את רסיסי הפגז ונהרג. בכך מונע מן הרסיסים לפגוע ביוסף. שלמה קיבל על כך את עיטור העוז.
בפרשת בהר נאמר "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ, אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לקיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ, אֶת-כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶך" (ויקרא כה, לה-לז).
לפי פשוטו של מקרא, "וחי אחיך עמך" אינו ציווי העומד בפני עצמו, אלא הוא ביאור ונתינת טעם לאיסור לקיחת ריבית. ר' יוחנן ראה בפסוק זה מקור לדרשה אחרת הפותחת לדיון את שאלת גבולות הנתינה. "עימך" נדרשת באופן שונה: "וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך, אמר לו ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך, כספך, ולא כסף אחרים… (ספרא, בהר אות א'). בן פטורי דורש שישתו שניהם וימותו, כי אין לו שום קדימה על חברו. ורבי עקיבא מדייק: וחי עמך, ששווה אליך לחיות עמך, לא שימותו שניהם. כלומר, לדעת רבי עקיבא, אדם העומד בפני מצב שבו עליו לבחור בין חייו לבין חיי חברו, מצווה על ידי התורה "חייך קודמים".
דעתו של בן פטורא נדחתה מההלכה. דעת רבי עקיבא הפכה לדעה המרכזית והעיקרית בספרות ההלכה – "חייך קודמים לחיי חברך".
אין מנגנון חוקי שיכול לכפות על אדם להגיש טיפול בעל כורחו. מי שיעדיף להשתמט מהעול של הטיפול בחולים, תמיד יוכל למצוא את הדרך לברוח. דווקא משום כך, אי אפשר שלא להשתאות לנוכח ההיענות והמסירות יוצאת הדופן של הצוותים הרפואיים ברחבי העולם. התנהגות זו כלל לא מובנת מאליה.
בזמנים כתיקונם, על פי ההלכה, אין חובה על אדם למסור את נפשו בשביל חברו. בשעת מלחמה הדין שונה. כך פוסק הרמב"ם בעניין: "מאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה… ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר, 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו…'" (הל' מלכים ז, טו).
חייל פצוע המוטל בשדה הקרב בעת מלחמה, חייב החובש להכניס עצמו לספק סכנה כדי להצילו, כי בעת מלחמה הדין שונה מעת שלום
הרב קוק כותב שדיני פיקוח נפש במלחמה שונים מדיני פיקוח נפש של פרטים ותלויים הם בדיני מלכות, ולמדינת ישראל בהקשר זה דין מלכות (משפט כהן סי' קמ"ד). מקור להיתר לחרוג במלחמה מדיני נפשות הרגילים, מביא הרב קוק מהעובדה שמלך כותב לו שני ספרי תורה, ועל הספר השייך לכל בן ישראל נאמר: "לבלתי רום לבבו ולבלתי סור וגו', אף על פי שבספר התורה דמצד המלוכה, מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו" (שם, סי' קמ"ג עמ' שט"ז).
הרב אליעזר וולדינברג כתב שכשם שאין דין "וחי בהם" בשעת מלחמה, כך אין דין "חייך קודמים לחיי חברך", ועל כן חובה על חיילים להילחם אף במקומות מסוכנים, וחלה חובה על החייל למסור את נפשו (שו"ת ציץ אליעזר, חי"ג סי' ק').
הרב יעקב מדן חיבר שיר "בן פטורא ועוד שניים", על רקע מחלוקת בן פטורא ורבי עקיבא. השיר הינו בן שבעה בתים. הבית השביעי: "בימים שנראה שאיש לבצעו, ואדם על כיסו רק יחשוב, ונדמה שכל רע בגד ברעו, ושירת בן פטורא חלפה לבלי שוב. הטה אזנך, הסכת נא ושמע, השירה מתנגנת אף אם אין לה כלים בזמר שקט, אך מכה בעוצמה, השיר עוד יושר, אף אם אין לו מילים. ודע כי יש תורה ויש שירה, ויש תורה שהיא שירה, זו תורה של פטורא".
על כן, חייל פצוע המוטל בשדה הקרב בעת מלחמה – חייב החובש להכניס עצמו לספק סכנה כדי להצילו, כי בעת מלחמה הדין שונה מעת שלום, והכללים ההלכתיים של "וחי בהם" ושל "וחי אחיך עמך" אינם חלים בתנאי מלחמה, ולפיכך חייב כל אחד למסור נפשו עבור הצלת הרבים.
