ד"ר פנינה נויבירטפרשת בחוקותי עוסקת ברובה בסוגיית השכר והעונש: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ… "
ברם לאורך כל הפרשה אין כל איזכור ולו במרומז של העולם הבא. למעשה, העולם הבא לא מוזכר בכל חמשת חומשי התורה. לעומת זאת, במדרשי חז"ל, ובספרי קודש מאוחרים מדובר בעולם הבא כיעד מרכזי, כמובא, למשל, בדברי הרמח"ל בפתיח לספרו "מסילת ישרים": "והנה, מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעדון הגדול מכל העדונים שיכולים להמצא. ומקום העדון הזה באמת הוא העולם הבא … והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד, ו), "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא".
אליבא דרבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי, העובדה כי העולם הבא אינו מוזכר מפורשות בתורה נועדה להמחיש, כי לפי היהדות העולם הזה הוא העיקר, ולא העולם הבא, ובמילותיו (מאמר ראשון): "ולכן לא נאמר בתורה אם תעשו ככל המצוה הזאת אביאכם אחרי מותכם אל גנות ואל מקום תענוגות כי אם והייתם לי סגלה ואני אהיה לכם לאלהים ואנהיגכם ואנשים מכם יהיו עומדים לפני …ותאריכו ימים על הארץ שבסיועה הגעתם למדרגה הזאת היא אדמת הקדש… ".
דברי הריה"ל מבהירים, אמנם, מדוע נעדר איזכורו של העולם הבא בתורה, אולם כיצד ניתן להבין לאורם את העובדה כי במדרשי חז"ל זוכה סוגית העולם הבא למקום כה מרכזי?
הרב קוק מסביר את תופעת התפתחות תודעת העולם הבא ביהדות כביטוי לאיתנותו הרוחנית של העם היהודי לאורך הדורות. בתקופת בית ראשון התאפיינה עבודת ה' בחווייתיות אדירה, בחוסן לאומי, בנבואה ובניסים יום יומיים בבית המקדש. במציאות שכזו, כאשר רוח קודש שורה באויר, לא התעורר הצורך בעיסוק בעולם הבא, שכן האלקות הורגשה היטב כאן בעולם הזה, ובלשונו: "הדבר הגדול הכללי של "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם", שנותן עז ועצמה בתוך כל נשמה יותר מכל מה ששום אמת קנויה בדרכי הגיון תוכל לתן, הוא יסוד הכל … כל רעיון לא יוכל לבא אז על דבר חלוק שבין חיי עולם הזה לחיי עולם הבא." (אורות, למהלך האידאות בישראל, ה').
לעומת זאת, תקופת הבית השני, ולאחריה –תקופת הגלות – התאפיינה בצמצום הגילוי האלוקי, בפילוג לאומי, בביטול הנבואה. ממילא, בתקופה זו בה פחתה החווייתיות שבעבודת ה', החל העולם הבא לתפוס מקום מרכזי בתודעה: "המוסר האישי הפרטי, הדאגה לחיי-הנצח האישיים והפרטיים…התבססו יפה על-פי ההופעה האלהית המוקטנת המיוחדת לצד הפרטיות … מעמדה המבוצר באומה נתן לה כח רב והכין לה כלכלה רבה, שתוכל לשאת אותה גם בימי גלותה ונדודה…" (הרב קוק, שם).
במציאות מתוקנת, כבתקופת בית ראשון, אין העם היהודי שואף למופשט, למנותק מן הארץ, כי אם מייחל לחיי רוח וקדושה ממלאים ומספקים בעולם הזה.
היכולת לחוות חיי קדושה על גבי הארץ תלויה בשיבת האומה לאדמת הארץ ובבניית תשתית לאומית של חיי חומר ורוח מאוגדים זה בזה. ואכן על יעד זה מדברת התורה, כמתואר בפרשתנו: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם … וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם … וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ … וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם … וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם … וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם".
אנו מייחלים לשוב ולחזות בה' מתהלך בתוכנו, לצקת קדושה בחיי החול, לחבר עולמות עליונים עם תחתונים, כמובא בדברי הרב חרל"פ: "אולם, התכלית המבוקש הוא שלא רק הנשמות יהנו מהאור הנפלא הלזה, כ"א גם פה בעולם הזה לא תהיה שום חציצה בפני עולם הנבדל – עולם הבא. שלא רק הנשמה תחזה כ"א גם 'ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר', ושיתאחדו יחד כל העולמים כולם, להיות 'ה' אחד ושמו אחד" (מי מרום ז')
(בהר בחוקותי תשסט)
