מי היה מאמין שקריאת הפרשה השנה, תעורר הזדהות ורלבנטיות בקרב קוראיה בני המאה ה-21!
מילים שכמעט ולא הכרנו לפני שנה, כמו סגר, בידוד, חולה מאומת, בדיקה חוזרת, שרשרת הדבקה, חיטוי, רחיצה במים ואף קורבנות, מצויות כולן בכתובים, מציפות את חוויית "הצרעת" אותה חווינו כמבודדים… : "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו… וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית…. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ…וְלָקַח לְחַטֵּא אֶת הַבַּיִת…וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב…יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב."
חוויות בדמות הקורונה, מסתבר, לא היו זרות לגמרי לאבותינו. סוגיות טומאה וטהרה (וחס ושלום מגפות), יצרו מציאות חברתית תדירה שכללה קרבה וריחוק, בידוד וחזרה הביתה. כך, בחזור אדם מעבודתו ואישה מעמלה, יכולים היו לגלות שמי מבני משפחתם נאלץ להיסגר או לצאת אל מחוץ למחנה ולהיעדר לשעות או לשבוע ויותר מן הבית.
מציאות חיינו היום, דומה אך גם שונה מן המציאות התנ"כית. איננו גרים בחמולות, אך אנו נוהגים לייצר מגע גופני ומחוות פיסיות תכופות של קרבה וידידות עם מגוון רחב של אנשים, גם מחוץ לחוג המשפחה. באשר לגבולות, אנו חרדים לזכויות הפרט והחירות וחווים הוראות, מגבלות ואיומי ענישה מצד גורמי סמכות, כצעדים פוגעניים. "איך יכול להיות שאי אפשר לבקר את ההורים? מה זאת אומרת שאסור להתרחק מן הבית יותר מקילומטר? מי אתם שתסגרו לי את המסעדות, בתי הקולנוע ומקומות העבודה?"
שנה בצל הקורונה, נותנת בנו אותות. לצד פרטים ואוכלוסיות פוסט-טראומטיות המפגינים חרדה ודיכאון וזקוקים להתערבות מקצועית, רובינו פיתחנו יכולת הסתגלות מרשימה למציאות שנכפתה עלינו ללא אזהרה. החזרה הצפויה לשגרת חיים הדומה לזו של טרום הופעת המגפה, מעלה שאלות אודות הלמידה שלמדנו השנה, וביטוייה המעשיים האפשריים.
קריאת פרשת השבוע מעוררת בי הערכה כלפי אבות אבותיי. הגמישות לה נדרשו, בעקבות חשיפה יומיומית אפשרית למקור טומאה וקבלתם המוחלטת את סמכות הכהן, שורשם בהבנה שאינם אדוני המציאות וכי האדם הגיע לעולם, בסופו של דבר (ובתחילתו), על מנת לעשות את רצון בוראו. הבנה תמימה ושלמה מעין זו הנה אתגר משמעותי במאה ה-21.
(תזריע מצורע תשפ"א)